שו״ת השאלון עם נעם שכטר

נעם פועל בשלושה שדות חופפים: מעצב עצמאי, מרצה בבצלאל ותלמיד מחקר באוניברסיטה העברית. בשלושת התפקידים הוא בונה סטרוקטורות ורואה הרבה טיפוגרפיה. מתמחה בעיצוב ספרים, בעיקר ספרי אמנות. התפישה הגרפית שלו מפעילה את המתח בין טיפוסים שונים של ״קריאה״ — חזותית וטקסטואלית — כדי לייצר קריאה פוליפונית בתוך הפורמט הליניארי. הסיטואציה של קריאה רב־לשונית ודפדוף דו־כיווני, היא לדעתו, אלמנט מהותי של האובייקט התלת־מימדי וערך אנדמי של העיצוב המקומי. לימד בחולון, בוויצו חיפה ומזה עשור הוא בבצלאל. מאוד אוהב ללמד.

נעם:

אולי בעצם אני אוהב את הסטודנטים יותר מאשר את המסגרת. בבצלאל אני אחראי על פרוייקטי הגמר ועל ימי ההגשות. הצלחתי להבנות את שלבי הסיום של התואר — שהיו שנויים במחלוקת ולעיתים אף טראומטיים — סביב מהלכים הומאניים יותר, המעודדים את הסטודנטים ליצירה ומאפשרים דיון אקדמי, ביקורתי ומפרה לכלל המחלקה. עשיתי תואר שני בתוכנית ללימודי תרבות באוניברסיטה העברית, ומאוד נהניתי להיות סטודנט באוניברסיטה, רק כמה מאות מטרים מהיכן שאני במעמד מרצה מנוסה. המחקר שלי בוחן את הטיפוגרפיה העברית ביחס לתפישות הלאומיות של היהודים, מאז ראשית המאה ה־20 ועד ימים אלה במדינת ישראל.

ראיה

החוש המועדף בתרבות שלנו. מהפכת הדפוס היא שהניעה את תיעדוף הראיה, בעיקר ככלי של הפצת התרבות המערבית. הראיה נתפסת כחוש שמקנה לנו ידע אמפירי ומעמדו של חוש המגע הלך ופחת. בעבר לחיצת יד נחשבה הליך חוקי. בעת העתיקה היה צריך לגעת במי שבחרת להוריש לו את רכושך (״הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו״). עד המאה ה־18 היה מותר לגעת בעבודות במוזיאון. אך העת החדשה החל תהליך הפנמה של חוש המגע (הקבלה בין feeling-למשש לבין feeling-רגשות). התחזק הקשר בין הראייה לחשיבה אנליטית ובין המגע לביטוי רגשי ולתשוקה.

שמיעה/צליל

שירים עצובים, כמו למשל ליאור ייני שר את ״מיהו המיילל ברוח״ שכתב יעקב אורלנד ללחן רוסי.

מישוש

כף יד.

ריח

עץ תאנה. לא כולם, אבל יש פרטים שנותנים ריח מיוחד. לא הצלחתי למצוא תשובה מה יוצר את הריח הזה. אגב, למוג׳י יש תרסיס לבישום הבית בריח תאנה.

טעם

מר. אנדר-אסטימייטד לגמרי. אשכולית, אנדיב, פיגם.

צורה + צבע

עיגול צהוב

המלצה

״תרבות יהודית על מפה״. פלטפורמה מבוססת מפה וציר זמן המציגה אירועים של תרבות יהודית באמצעות חומרי מולטימדיה שונים, ומציבה אותם ביחסים מרחביים ומסלולי תנועה אופייניים לעולם היהודי. כאן סרטון הסבר על הפרוייקט.

אות

עי״ן.

מילה

נורמה. השם האמצעי שלי. משהו לקבל אותו. משהו להילחם נגדו. משהו לקבוע אותו. משהו לחיות איתו.

משפט

גַּם לַתְּפִלּוֹת - תִפְרַחַת וְשַׁלֶּכֶת.
וְיוֹם אַחְרוֹן שָמַט אֶת כָּל כְּתָרָיו.
כָּל הַשְּׁתִיקוֹת חָזְרוּ הַיּוֹם אֵלֶיךָ
כְּשוּב יוֹנָה בְּאֵין עֲלֵה-טָרָף.

וְנָכְרִיָּה הַשֶּׁמֶשׁ הַמַּשְׁכֶּמֶת
וְסַהַר קַר מַקְשִׁיחַ וְנִפְחַת
וְכֹה הוּמַךְ וְכֹה צָפַד מִקֶּמֶט
כָּל שֶׁתִּמֵּר וְשֶׁהָיָה אֶחָד.

כָּל עִתּוֹתַי – תִּשְׁבֹּרֶת יוֹם וָלַיִל
כָּל מִלּוֹתַי הָיוּ לִי לְזָרוֹת
וְלֹא אֵדַע: מִגֹּדֶשׁ יְבוּלַיִךְ
מַה לְּהָבֵר שָׂדִי וּמַה לִּזְרוֹת?

שָׁוְא שִׁלּוּחֵךְ יוֹנַת-מַבּוּל מִלֶּכֶד:
חָזַרְתְּ אֵלַי בְּלִי סֵבֶר וְחָרוֹן.
גַּם לַתְּפִלּוֹת - תִפְרַחַת וְשַׁלֶּכֶת.
גַּם לַיְבוּלִים מַגִּיעַ יוֹם אַחְרוֹן.

״יום אחרון״, מאת אברהם שלונסקי. לחן: מאיר אריאל ושלום חנוך

פונט

מת על הדסה, נרגש מאוד מגרטה טקסט.

אישיות

שמעון צבר. כתיבה, איור, ציור — כשרונות רבים שהתפתחו לאומץ גדול.

שעות שינה

מעט מדי. הייתה תקופה שחייתי לפי פונקציית Bedtime בשעון של האייפון שקצבה לי 7 שעות שינה. תענוג.

קפה

אספרסו קצר במקינטה. קלוי וטחון ב״קפה אנין״, רח׳ הגפן 2, קרית טבעון.

מקום

הנגב. כבר לא מדבר כמו פעם, ובכל זאת הרבה מרחב פנוי. כל היסודות גלויים לעין. הגיאולוגיה לא מוסתרת ע״י עצים.

זמן

אחרי הצהרים המאוחרים. תאורה נמוכה. הכל זהב נפלא. הכל נכנס ל־slow motion, הכל עמוק וסקסי.

עבר-הווה-עתיד

עתיד. יש עוד הרבה מה לעשות. גם לחזור שוב על מה שכבר עשיתי זה כייף.

אי בודד

אף אחד. תנו להיות בשקט.

דסקטופ

ברקע פרט מתוך ״לנגב ולאילת בארקיע״, כרזה מסוף שנות ה־50.

אימוג׳י

הבת הקטנה שלי חוטפת את הנייד ובוחרת ״חייכנים״, כך קוראים למדבקות שהם מקבלים בגן על ביצוע משימות. אז הבחירה כאן היא בעיקר שלה.

לאתר הסטודיו של נעם.