כשהנייר ניצח את הפפירוס: כמה עובדות על המצאת ה־A4

חשבתם פעם מה היה קורה אם היינו צריכים להמשיך ולעצב על עורות מעובדים או פפירוסים דקיקים ושבירים? הנה סקירה קטנה שתזכיר לכם כמה נייר הוא לא מובן מאליו

מאת

הנייר הוא לגמרי שחקן נשמה כשאנחנו מעצבים. תמיד שם מאחור, מחזיק את כל מה שאנחנו מעמיסים עליו. אפילו כיום, כשהכיוון הברור הוא שעטה קדימה אל עבר אופק טכנולוגי נטול נייר ורווי מסכים, גם שם - תחילת הלימוד, השלב ההתחלתי, הסקיצה, ואפילו בסופו של דבר, השיבה היא תמיד אל הנייר.

כבר ב־3000 לפני הספירה המצרים הפגינו יכולת מרשימה של ייצור פפירוס

אז מאיפה הנייר הזה מגיע? וכמה בכלל עתיק הקונספט המבריק הזה של כתיבה על מצע קליל, גמיש וכמעט דו־ממדי? החקירה הזאת תוביל אותנו למצרים העתיקה, לאליטות של משכילים ושליטים כלכליים, הדורשים שימור והעברה של מידע דתי, פוליטי ומסחרי ממקום למקום. הפתרון הוא כתב החרטומים שנוצר בזמן השושלת הראשונה של הפרעונים. ואם יש כבר כתב, צריך מצע נייד לכתוב עליו, נכון? אנחנו מדברים על כ־3000 שנה לפני הספירה, והמצרים כבר מפגינים יכולת מרשימה של ייצור נייר מגזע הגומא, אותו "קנה־סוף" הגדל בכמויות אינסופיות לאורך עורק החיים של מצרים - נהר הנילוס.

'פפירוס' היא למעשה המילה היוונית ליריעת הכתיבה המצרית, וגם המקור למונח האנגלי לנייר (PAPER). עקרון הייצור שלו הוא פריסה ושיטוח הליבה הסיבית הפנימית של הגומא לרצועות של ארבעים ס"מ לערך. לאחר מכן חיבור בחפיפה של כמה רצועות והנחה של רצועות נוספות כשכבה נוספת בתשעים מעלות לראשונות. הלחיצה במכבש וייבוש היריעה היא שהפיקה משטח יחסית גמיש שאיפשר לדיו להיספג עליו במידה הרצויה לכתיבת וציור ההירוגליפים.

פואמה המהללת את הרקולס שנכתבה על פפירוס מהמאה השלישית לספירה

הפפירוס המשיך "לככב" ב־4200 השנים הבאות, בעיקר תודות לכיבוש מצרים על ידי אלכסנדר מוקדון שאיפשר מעבר חלק של מצע הכתיבה מחרסים, אבן ומשטחים אחרים חסרי אלסטיות המאופיינים בדרך כלל בחומריות הקשורה לקרקע אל עבר הפפירוס. במאות שלאחר הספירה, בעיקר באימפריה הרומית ובימי הביניים, הפפירוס איבד את הבכורה לכתיבה על יריעות העור, בדומה לספרי התורה שאנחנו מכירים מבתי הכנסת בימינו.

אז מאיפה הגיעה הישועה? מהמזרח הרחוק! המצאת הנייר מיוחסת לפקיד סיני בקיסרות שושלת האן מהמאה השניה לספירה. שמו היה צאי לון והאגדה מספרת שביצע מעקב אחרי צרעות היוצרות את קירות הקינים שלהם מלקט עיסתי של חומרים אורגניים ופולטות אותו מפיהן לתוך הקן בכדי שיתייבש ויהפוך לדופן חזקה. הוא ניסה לחקות את התהליך וכך יצר את הנייר מערבוב של קליפת עצים, שרידי קנבס, סמרטוטי בד ושאריות רשתות דיג שנמעכו ונכתשו לעיסה מימית. את העיסה ייצק ושיטח במסגרות  וכשייבש את התערובת, התוצר שנותר במסגרת היה הנייר.

רק בסוף שנות השמונים של המאה ה־13 החל להשתרש השימוש בנייר במרכז אירופה

הייחוד בהמצאה של צאי לון הוא שהפך את התהליך להמוני יחסית, אך חשוב לציין, אנו יודעים כבר על עדויות בסין מהמאה הראשונה לספירה, בה עיסה מן הסוג הזה מחליפה את הציור על במבוק או על משי. מן המזרח הרחוק עבר הידע בדרך המשי דרך סמרקנד (האגדה מספרת על שני סינים יצרני נייר שהגיעו לעיר ונאסרו עד שהיו מוכנים לספר את סוד ייצור הנייר), ומשם לאגן הים־התיכון, בעיקר לספרד ולסיציליה במהלך המאה ה־12, שם החל להתבסס ייצורו בסטודיואים משפחתיים, אך רק כאמנות יקרה. למעשה, רק בסוף שנות השמונים של המאה ה־13 החל להשתרש השימוש בנייר במרכז אירופה באופן משמעותי.

מכל האמור לעיל עולה השאלה - למה המצאה כה חיונית חיכתה כאלף שנים עד שכבשה את המערב? ניתן להסביר זאת על ידי שלוש סיבות מרכזיות: השימוש בעורות כקלף לכתיבת ספרים ומגילות כבר השתרש כמערכת כלכלית משגשגת, גם אם יקרה, שלא הסכימה לאפשר כניסת מתחרים. סיבה נוספת היא אנאלפביתיות משמעותית של ההמון הנוצרי במרכז אירופה, שלא ייצר ביקוש רב להדפסה של חומרי קריאה, בלשון המעטה. הסיבה האחרונה והחריפה ביותר היא שנייר נתפס על ידי הכנסיה כמוצר מלאכותי, מכושף, המוכתם במינות מוסלמית או יהודית. עוד ב־1221 הוציא פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה (גרמניה של ימינו) הצהרה המחייבת לקבל את אישורו לייצור נייר.

הנייר לא הפך נפוץ עד להמצאת המכונה לייצור תעשייתי שלו במאה ה־18

הייצור ההמוני של נייר באירופה החל רק בשנת 1276 בסטודיו בעיירה פבריאנו שבצפון איטליה (בה מייצרים עד היום נייר בעבודת יד יפהפיה). על מנת לשמור על המוניטין של איכות הנייר, ולמנוע זיופים יצרו בסטודיו סידרה של סימני מים - כעין לוגואים שהופיעו על כל הניירות שלהם, וכדוגמה תוכלו לחפש למשל את אלו שטבעו בדפי התנ"ך של גוטנברג.

המוזיאון בעיר פבריאנו באיטליה המציג את תולדות הסטודיו

עד תחילת המאה ה־15 הוקמו כבר בתי ייצור נייר מחוץ לאיטליה בעיקר בצרפת וגם בשוויץ, גרמניה ובארצות השפלה. כך הפך הנייר מוצר נפוץ אך לא החליף לגמרי את העור, בעיקר בשל הסיבה שעדיין הוא נחשב ליקר מפאת החומרים שנדרשו ליצורו והעובדה שעוד לא הומצאה מכונה לייצור מאסיבי של נייר (זה קרה רק במאה ה־18 בצרפת). בעוד בסין הנייר הוכן מעיסה שברובה הייתה עשויה מקנבס ובמבוק כתוש, באירופה השתמשו בעיקר בסמרטוטים. ישנה עדות של היסטוריון צרפתי המספר על העניים בצרפת שתמיד החזיקו ברשותם שק סמרטוטים של בגדים (בדר"כ מפשתן), על מנת למכור אותם לייצרני הנייר. לכו תדעו, אולי זאת ההשראה לתחילת ההדפסה על טישרטים...


Ù הוספת תגובה

4 תגובות

תגובות פייסבוק