זאב רבן – רב־אמן וגרפיקאי ארץ־ישראלי מהתקופה שלפני קום המדינה

בסדרת הכתבות הזו ירונימוס יספר את סיפורם של זאב רבן (1970-1890) ומאיר גור־אריה (1951-1891), ה"מקס ומוריץ" של האמנות ה״ארצישראלית״

מאת

כרזה שעיצב זאב רבן עבור "התחנות הגדולות בארץ ישראל" ו"מילפלים", 1925. הדפס אבן, אוסף אילן רוט, הרצליה.

מתוך הסטודיו ״בית עבודה לאמנות אינדוסטריאלית״ שהקימו בשותפות, הצליחו לעמוד במרכז הנראות המסחרית, האיורית, והטיפוגרפית של העיצוב הגרפי בארץ ישראל. ביחד הם שני המעצבים החשובים בארץ בתקופה שנעה בין 1923, לשנות השלושים, וגם עד לשלהי שנות הארבעים.

אם יש לכם תחושת דה־ז׳ה־וו קלה, אתם לא מדמיינים. על זאב כבר כתב עמיתי הנכבד אלעד יאנה בזה המגזין, ומומלץ לקפוץ לאותה כתבה כדי לראות חלק מהעבודות שלא יופיעו בסדרת הכתבות הזו, כמו הפרסומת הזו לפרי הדר של 'החברה לפירות יפו'.

הכתבה הזו שהיא הראשונה בסדרה תספר על הרקע שממנו צמח זאב רבן. בחלק השני יסופר על תחילת חייו של ״ילד הפלא״ מאיר גור־אריה. בחלק השלישי נחזור לתקופת לימודיו ועבודתו של זאב רבן ב״בצלאל״. בחלק הרביעי נצלול עמוק לתוך יצירתו של רבן, ובמיוחד לספרים כמו ״שיר השירים״ שאייר. בחלק החמישי נציץ קצת לתוך הסטודיו המשותף שלהם ״בית מלאכה לאמנות אינדוסטריאלית״. בחלק השישי נעמוד על ההבדלים המהותיים בסגנון ובעיסוק האמנותי של השניים, כאשר בחלק השביעי נתמקד בטיפוגרפיה הספציפית למאיר גור־אריה. החלק השמיני יעסוק בצלליות החלוצים של מאיר גור־אריה ובאריחי הקרמיקה שעיצב זאב רבן. החלק התשיעי והאחרון יתמקד בסוף חייהם.

בכתיבה נסמכתי על מקורות רבים, והבולטים שביניהם הם קטלוגי התערוכות "זאב רבן – סימבוליסט עברי" שאצרה בת־שבע גולדמן אידה ו־"מאיר גור־אריה – צל של חידוש" שאצרה סיגל קהת־קרינסק, וכן גם טקסטים רבים שחיבר חוקר האמנות גדעון עפרת. רשימה ביבליוגרפית מלאה תפורסם בכתבה התשיעית והאחרונה בסדרה.

 


חלק א: זאב רבן

ירושלים 8.4.1942
לאדון הרופא פאריד אבו סליימן (Farid Abu Sleiman), ביירות.

״הביוגרפיה שלי פשוטה למדי. נולדתי בלודז' (בפולין) ב־1890. למדתי פיסול וציור באקדמיה המלכותית בבריסל, אצל רוסו (Rousseau) ומונטאל (Montald), ובאקדמיה הלאומית בפריז אצל מרסייה (Mercié). באותה תקופה גם הצגתי מעבודותי. באירופה התפרנסתי מדקורציה לאדריכלות. ב־1912 הגעתי לירושלים, ועד 1929 שימשתי מרצה בבית הספר לאמנות "בצלאל". כעת אני עובד לפרנסתי בתחום האמנות הדקורטיבית והתעשייתית, ובזמני הפנוי אני רושם איורים לספרים.אני עונה על שאלותיך כדי שלא לחטוא לכללי הנימוס - אבל האמן לי, דוקטור יקר, שמעולם לא עשיתי דבר כדי לקדם את אמנותי בציבור, וכיום, בהיותי בגיל העמידה, על אחת כמה וכמה כך. אינני מוצא שום חשיבות בפרסום ובהבל הכרוך בו. אני שם את מבטחי באל הטוב, שיאפשר לי לעבוד לשם סיפוקי האישי וכדי להנות את בני האדם.
איחולי מקרב לב, ז.ר.״
(ארכיון רבן, ארכיון העיר ירושלים, תיק מס' 67/7)

האמן זאב רבן ליד מודל של כותר עמוד שעיצב עבור בניין ימק"א בירושלים. צילום: לע״מ

זאב רבן הוא רב־אמן בתחום האמנות היהודית והגרפיקה. באופן דומה לאמנים רבים מאותה תקופה, עבודותיו מתפרסות על מגוון תחומים - הוא היה פסל, גרפיקאי, מעצב אדריכלי, מאייר, וצייר. עבודותיו עזרו להגדיר, להרחיב ולעדכן את מילון הסמלים של האמנות והעיצוב המקומיים ב"סגנון הארצישראלי" או ה"בצלאלי". אפשר להצביע על יצירתו כדוגמה לאמן המאמץ בחום את המרחב שבו הוא חי. זהו שילוב מוצלח של מזרח ומערב - השפעות מזרחיות בסגנון אירופאי עדכני לתקופתו. רבן היה אמן פורה מאוד שמיעט לחזור על עצמו בדימויים שלו, אבל העמיק בחקר האמנותי שלו.

עבודתו היתה מסחרית ועם זאת – מאוד אמנותית. הוא עודד תיירות באמצעות כרזות, אייר ספרים ללימוד עברית, ועיצב חפצי־חן וחפצים שימושיים בעלי תכנים יהודיים/ציוניים/עבריים. הסגנון ה"בצלאלי" שעזר לפתח שילב מגמות אמנות אירופאיות, טכניקות של אמנות שימושית מן המזרח ומוטיבים יהודיים ומקראיים. למעשה, אפשר לומר שמה שנקרא "סגנון בצלאלי" הוא פעמים רבות תוצר מעשה ידיו של רבן, ושרבן הוא נציגו המובהק ביותר.

רבן נמנע לרוב מלדבר על עבודתו, מה שאולי גרם לכך שבימי חייו לא זכתה עבודתו להוקרה רבה

על אופיו של רבן ניתן לעמוד במכתב שצורף לתחילת הכתבה. את האידיאליזם הלאומי של אישיותו הוא ביטא בעבודתו. באופן כללי אפשר להצביע על הניגוד בין כישרונו והצלחתו לצניעותו. במובן הזה, יש איזו אמת פואטית בדיוקנו המטושטש בתמונה שצולמה עם כותרת של עמוד לבניין ימק"א שפיסל. רבן נמנע לרוב מלדבר על עבודתו, מה שאולי גרם לכך שבימי חייו לא זכתה עבודתו להוקרה רבה. את תערוכת היחיד הראשונה שלו הציג רק בשנת 1957, בהיותו בן 67, ורק בשנות השמונים (לאחר מותו ב־1970) החל עולם האמנות הישראלי לעסוק בהיקף יצירתו באופן מקיף. בנוסף, הוא היה צמחוני, מאמין גדול בסובלנות, חוקר אנתרופוסופי וחבר ב"בונים החופשיים".

ההתחלה

רבן נולד כוולף רביצקי בלודז', פולין, בערב יום הכיפורים, ב־22 בספטמבר 1890, לרב יחיאל ולרייזל בסר שמוצאה ממשפחת סוחרים ליברלית. משפחתו היתה חרדית והוא למד ב"חדר", אך בעקבות רודנותו של האב וגירושי הוריו, התרחק רבן מן הדת (אך לא מן התרבות והרוחניות היהודית). כישרונותיו האמנותיים התגלו כבר בגיל צעיר, ואמו עודדה אותו להגשים את נטיות ליבו.

קלפי משחק עם אחשוורוש ומלכת אסתר, בהוצאת ״הדוכיפת״, 1930. מתוך אוסף מוזיאון ישראל, ירושלים.

בין השנים 1911-1905 למד פיסול ואמנויות דקורטיביות ברחבי אירופה. בתקופה זו השחיז את יכולותיו וספג את ההשפעות העיקריות שיתבטאו בהמשך עבודתו. הוא התחיל בלודז' ולאחר מכן המשיך למינכן, פריז, ובריסל. בלימודיו ב"בית הספר לאמנויות" הושפע מזרם היוגנדשטיל (המקבילה הגרמנית של סגנון האר־נובו), ולמד בסטודיו הנאו־קלאסי של אנטואן מרסייה. את יכולותיו בפיסול שיפר ב"אקול דה בוזאר" שבפריס.

סימבוליזם

זאב רבן (וולף רביצקי) עם חברים באירופה בתקופת לימודיו. מתוך ״זאב רבן סימוליט עברי״ בהוצאת מוזיאון תל־אביב לאמנות.

בזמן שהותו בבריסל רבן נתקל בזרם הסימבוליסטי כאשר למד אצל הפסל ויקטור רוסו ואצל הצייר קונסטן מונטאל. הסימבוליזם האירופאי היא תנועה אמנותית שנוצרה מתוך התרבות הקתולית ומתוך המהפכה התעשייתית. אם לנסח בפשטות, אמני הזרם הסימבוליסטי נוטים לעסוק בדמויות ונופים טיפוסיים וארכיטיפיים, כלומר "אבות טיפוס" שאינם קשורים לדמויות ונופים ספציפיים, אלא לתכונות טיפוסיות.

במובן הזה, הדמויות המופיעות על גבי קלפי משחק כמו "מלך", "מלכה", "נסיך" ו"ג'וקר" הן דמויות ארכיטיפיות. לכן אין פלא שבשנת 1920 יאייר רבן מתווה לסדרת קלפי משחק עם דמויות מן התנ"ך כמו "שלמה", "שאול", "אסתר", ו"אשמדאי" (במקום הג'וקר). גם כאן כשמדובר בדמויות ספציפיות, ניתן לומר כי מדובר בייצוג סימבוליסטי בגלל הבחירה בדמויות מן הפולקלור היהודי, שאין לדעת איך נראו. לכן מיוצג המלך שלמה כדמות איש מבוגר ומזוקן בעל לבוש ארגמני ממקור תרבותי לא ידוע (אפשר לומר "אוריינטליסטי").

יצירות רבות בסגנון האר־נובו נוטות להיות סימבוליסטיות. גם רבן צייר לעיתים רחוקות אישים מוכרים. עם זאת, הסימבוליזם העברי שלו שימש למטרות לאומיות. הוא האמין בערכי הציונות, והשתמש באמנותו לצורך תעמולה – יצירת האתוס של המדינה המתהווה. המבט של רבן על הארץ הוא מבט אופטימי ואידיאלי, והוא מנסה להקים לתחיה עבר ארכיטיפי השטוף באור הציונות והערכים המודרניים והפלורליסטים שלו עצמו.

רבן פוגש את שץ

רבן האמין בערכי הציונות, והשתמש באמנותו לצורך תעמולה – יצירת האתוס של המדינה המתהווה

ב־1911 סיים את לימודיו במערב אירופה, ושב ללודז׳ מתוך כוונה להשתלב בזירת האמנות המקומית. כנראה שבאותה שנה ביקר בתערוכת ״בצלאל״ בעיר. באותה עת פגש קבוצת צעירים ששבה מביקור בארץ, וכנראה, כך סובר חוקר האמנות מרדכי נרקיס, ניטע בלבו זרע הכיסופים לארץ־ישראל.

לאחר שתכניותיו בלודז׳ לא התגשמו, שב לפריז ושם פגש לראשונה את המנהל "הפרופסור" בוריס שץ. בדומה לפגישתו של אפרים משה ליליין עם שץ, הפגישה שינתה את חייו מקצה לקצה, והוא החליט לעלות לארץ ולהצטרף לסגל המורים ולחרושת האמנות בבית הספר לאמנות "בצלאל".

אנחנו נמשיך לספר את הפרק הבצלאלי בחייו של זאב רבן בחלק השלישי. בחלק הבא (השני) אעסוק בראשית חייו של הצלע השניה של רבן – ״ילד הפלא״ מאיר גור־אריה.