זאב רבן מצטרף לבצלאל והופך למעצב רב־תחומי

על קורותיו של זאב רבן כמורה בבצלאל וכמעצב רב־תחומי מלפני תקופת מלחמת העולם הראשונה ועד ראשית שנות העשרים של המאה העשרים

מאת

רבן מגיע לארץ־ישראל ב־1912, בתקופת העלייה השניה (1914-1904), בחברתם של צעירים ציונים סוציאליסטים נלהבים וחדורי ערכי סוציאליזם. הם ראו בעצמם "חלוצים", והתכוונו לשוב לארץ אבותיהם שבה יעסקו בעיקר בחקלאות ויחיו את השפה העברית. רבן ראה את עצמו כאמן-חלוץ במלאכת חידוש האמנות העברית בארץ.

בניין "בצלאל הישן". צלם לא ידוע. מקור: שילה־כהן, נורית (עורכת), "בצלאל" של שץ: 1929-1906 , מוזיאון ישראל, ירושלים, 1983.

כאמור, רבן מגיע באותה תקופה לארץ כאיש צעיר ומנוסה, ומצטרף לסגל המורים ב"בצלאל". תחילה עבד כמורה ופועל ב"מחלקת המקשה" (ריקוע בנחושת), וכמורה לאנטומיה ולאמנויות דקורטיביות. הוא לימד פיסול, מקשה, חקיקה באבן ורישום תחת כיפת השמיים, וכך מתבהר דיוקנו של רבן כאמן פעלתן שעובד ללא הרף.

למרות הנסיון והחידושים האחרונים שהביא עמו, הסגנון הנאו־קלאסי שהביא עמו מפריז לא התקבל בברכה בבצלאל. תחילה היה עליו לאמץ את הקו הסגנוני ואת המוטיבים ה״בצלאליים״ שהותוו קודם לכן על־ידי מעצבים ומורים כמו פרופ' בוריס שץ, ליליין, שטארק, בן־דוד, והירשנברג. שץ דרש שצוות המורים ירבה במוטיבים סמליים יהודיים לקישוט החפצים, בין אם אלה נבעו מחיי היהדות באירופה או בגילויים ארכיאולוגיים, כמו מטבעות עתיקים. ההכשרה הסימבוליסטית של רבן, כשרונו הטבעי, וההיכרות עם החי והצומח בארץ ועם טכניקת הפיליגרן התימנית עזרו לרבן להכנס לתוך התרבות ה״בצלאלית״, ולאמץ ולשפר את הסמלים.

שנת 1914 היתה רבת משמעויות לרבן. הוא פגש את קדיש יהודה סילמן, מורה לעברית שלימד גם את תלמידי בצלאל, ושכנע את רבן (אז רביצקי) לעברת את שמו. אשתו מרים גליקסמן הצטרפה אליו לאחר שהשלימה את לימודיה באוניברסיטת סורבון שבפריז. באותה שנה קודם רבן לניהול מחלקת המקשה, אך הוא לא האריך בתפקידו על רקע מאבקי השליטה של שץ ו״בצלאל״ מול ״הוועד הברלינאי״ שנשלח כדי לנהל את בית הספר. רבן אמנם התפטר באותה שנה מתפקידו כמנהל מחלקת המקשה במחאה על פעולות ״הוועד״, אך למעשה המשיך לעבוד בתור מורה והפך ליוצר מהותי בהיסטוריה של בצלאל.

זאב רבן ותלמידיו ב"מחלקת המקשה" ב"בצלאל", ירושלים, 1920 בקירוב. צלם לא ידוע, תצלום באדיבות מוזיאון ישראל, ירושלים.
מקור: זאב רבן - סימבוליסט עברי. תל־אביב: מוזיאון תל־אביב לאמנות. (בשיתוף עם יד יצחק בן־צבי), 2001.

עם הצטרפות האימפריה העות'מאנית למלחמת העולם הראשונה בשנת 1915 החל משבר כלכלי חמור בארץ ישראל. הארץ סבלה ממכת בצורת וארבה. התעבורה הימית לארץ הופסקה, מה שהביא לקריסת ענף התיירות באזור ולהפסקת התמיכה הכלכלית של יהדות אירופה ביישוב היהודי. לכן סבל גם "בצלאל" ממחסור של חומרים בסיסיים כמו עצי הסקה ומזון, וכך צומצם מספר הסטודנטים. עם זאת, הצליח רבן להמשיך ליצור. אחת מעבודותיו הבולטות מאותה תקופה היתה ארון קודש שעיצב ופיקח על הפקתו בשנת 1916 בשיתוף כל מחלקות בצלאל ויותר ממאה אמנים ותלמידים. הארון עשוי מפליז רקוע וצרוב ("באטיק"), אבני חן, אמייל, כסף־פיליגרן, שנהב, עור, וצדף, ומכיל תיאורים מחיי משה רבנו, אדם וחוה, קין והבל, סמלי השבטים והמזלות, שמות כוכבי הלכת, ופסוקים מהתנ"ך.

ארון הקודש שעיצב זאב רבן בשנים 1922-1916 בשיתוף כל מחלקות בצלאל. תצלום משנה לא ידועה. מקור: בצלאל קטלוג.

שנה לאחר תחילת העבודה הוגלה פרופ' בוריס שץ לדמשק. זאב ומרים אשתו קיבלו אזרחות עות'מנית ועקרו בלית ברירה לחוות מגדל בגליל על מנת להתחמק מגיוס לצבא העות'מני. רק מאיר גור־אריה נשאר לפקח על סיום העבודה. עם זאת, זכה רבן להשלים את המלאכה בהמשך, והארון הוצג לבסוף אחר כבוד בתערוכה במגדל־דוד בשנת 1922, ובהמשך בתערוכת "בצלאל" בניו־יורק.

סגנון העיצוב מציג את בליל ההשפעות שהפכו לסגנון ה"ארצישראלי" של בוריס שץ. לפי חוקר האמנות יגאל צלמונה, לוחות הנחושת המרוקעת המציגים סצנות מחיי משה, עוצבו בעיצוב אקדמי–מערבי לחלוטין המזכיר דלתות בחזיתות כנסיות קתוליות גדולות, שהציגו פריסה עלילתית של חיי הקדושים. ההשפעות הבצלאליות שרבן השכיל לשלב בעיצוב ניכרות בכרובים (המלאכים המכונפים) ולוחות הברית של ליליין. עם זאת, נראה שהארון גם מציג את סגנונו האישי של רבן. שני עמודי ה"תמיכה" מעוצבים בסגנון מזרחי-אוריינטליסטי אדריכלי ותיאטרלי, שיופיע בעבודותיו השונות (ובמיוחד ב"שיר השירים" שאותו אסקר בחלק הרביעי). המדליונים המגולפים באבן נוצרו על ידי מאיר גור־אריה. הכתובת בדופן ימין מספרות על יצירת הארון ב"שנת החרב בחוץ והרעב מבית". למרות ההשקעה יוצאת הדופן, ממדיו הקטנים של הארון מונעים ממנו לאכסן ספר תורה, מה שהופך את הארון ליותר הצהרה אסתטית בצלאלית יותר מאשר לאוביקט פונקציונלי.

״ירושלים הבנויה״

לאחר גלות של 20 חודשים ותום המלחמה, חזר רבן (עם מרים אשתו) ב־1918 ללמד בבצלאל ולעזור בשיקומו. באותה שנה כתב פרופ׳ בוריס שץ את הספר ירושלים הבנויה - חלום בהקיץ (אותו תוכלו לקרוא בעותק הדיגיטלי כאן), זוהי נובלה המציגה את ארץ־ישראל בשנת 2018 כאוטופיה תרבותית שבה חיים היהודים בהרמוניה עם הטבע ועם התושבים הערבים, שהסכימו לבניית בית המקדש השלישי המשמש כמוזיאון לאמנות. שץ הושפע כמובן מרומנים אוטופיסטיים וסוציאליסטים כגון "אלטנוילנד" של הרצל (1902) ו"חדשות משום־מקום" של וויליאם מוריס, וכן גם מכתבי קארל מארקס.

כריכת "ירושלים הבנויה" אוירה ע״י רבן ופורסמה בשנת 1924. האיור מציג את בונה המשכן בצלאל בן־אורי שנגלה לפרופ׳ שץ על גג מבנה ״בצלאל״. מאחורי בן־אורי מוצגת מנורת העץ שהציב שם שץ. אותו גג היה מרכזי בחיי התרבות של ״בצלאל״, ומורים, סטודנטים, וירושלמים רבים נהגו לעלות אליו ולהצטלם בו, כמו בתמונה של רבן.

ירושלים הבנויה - איור כריכה מאת זאב רבן. 1918. מקור: קטלוג בצלאל

הטיפוגרפיה של הכריכה מצוירת בסגנון טיפוגרפי ״בצלאלי״ שיחזור על עצמו במאות וריאציות ביצירותיו של רבן ועמיתיו מבצלאל - לטרינג של אותיות בעלות קונטרסט גבוה וצורה מרוככת המושפעות מן הטיפוגרפיה הזורמת של האר־נובו. אך יש הבדל מהותי בין האותיות של רבן לאותיות הכמעט לא קריאות של יעקב שטארק שאפיינו את עבודות בצלאל עד למותו ב1916: בעוד שאותיותיו של שטארק מאמצות את התנועה הצומחת שבה משתלבות האותיות זו בזו כמו שרכים, רבות מן האותיות שצייר רבן עוצבו כך שיסייעו להרמוניה הצורנית של הבלוק הטיפוגרפי: האותיות החורגות מגובה ובסיס השורה (Ascenders ו־Descenders כמו אותיות סופיות, קו״ף, ולמ״ד) עברו ״כיפוף״ ו״הרזייה״ כדי שלא לעלות על השורות האחרות. אפשר לומר שהמגמה הזו מגיעה מן הדפוס העברי האירופאי מהמאה ה־19, שהיה ודאי מוכר לרבן.

רבן המעצב הרב־תחומי

כאמור, כשחזר רבן לירושלים סייע בחידוש הלימוד והמשיך לפקח על הזמנות גדולות כמעצב ראשי בשלוש סדנאות מלאכה ("שרא"ר", "מנורה", ו"כתר"), שבהם עיצב חפצי נוי גדולי ממדים כמו ״ארון הקודש״, ותכשיטי כסף-פיליגרן (1919) עבור ״כתר״. בשנת 1925 גם עיצב את "כיסא אליהו".
את ״מנורה״ פתח ב־1913 בשיתוף עם שמואל פרסוב ומאיר הורודצקי (לימים גור־אריה), וביחד יצרו תבליטים פיסוליים וחפצי חן מטרקוטה (חרס). הם עיצבו מוטיבים מהותיים לאיקונוגרפיה של ראשית הציונות, כמו החורש, המקומות הקדושים, דמויות הנשים, ודמויות כמו ״שמשון הגיבור״ המשקפות את ״העברי החדש״ הספורטיבי והאתלטי בהשראת המנהיג הציוני מקס נורדאו.

בשנות העשרים הצליח רבן להתרכז בעבודה אינטנסיבית ופורה. במסגרת עבודתו בבצלאל, עיצב רבן בשנות העשרים את רוב העבודות שייצר בית המלאכה שרא"ר: חנוכיות, צלחות סדר פסח, מזוזות, וכיו"ב. כמו כן, עיצב רבן עבור חנות המזכרות "סטנצקי" מזכרות וחפצי נוי. באותם שנים, עיצב רבן עבור מחלקת הקמאו של משה מורו סיכות נוי עם תיאורי נשים מן המקרא ומקומות קדושים, עיצב עבורו קופסאות תכשיטים, ומאוחר יותר סמלים ליריד המזרח. גם עבור הצורף יחיא ימי עיצב רבן תכשיטי פיליגרן ותשמישי קדושה, מדליות, מדליונים, וכלי בית.

 


בחלק הבא (הרביעי) אתמקד בעבודתם המשותפת של זאב רבן ומאיר גור־אריה בסטודיו המשותף שלהם: "בית המלאכה לאמנות אינדוסטריאלית".

 

"בפלסטינה חייבת האמנות לצעוד יד־ביד עם התעשייה. אנחנו חייבים להתאימה לחיי היומיום שלנו כמו בימים של פעם. האמנות יכולה לעשות בעבורנו מה שעשתה בעבור יפן, שם היא מספקת עבודה לשלושה מליון איש."
–(פרופ' בוריס שץ, 1914)