גותיקה ביידיש בחזרה למקורות

מאותיות קודש עתיק לגרפיקה מודרנית וחילונית. החלק השני של ״גותיקה ביידיש״ צולל למקורות הטיפוגרפיים

בחלק הקודם התחלתי לגעת בתופעה הגרפית, שאותה כיניתי בכלליות - "גותיקה יידישאית". המינוח לכשעצמו הוא בעייתי, מכיוון שה"גרפיקה היידישאית", כלומר הגרפיקה העברית שנוצרה במחצית הראשונה של המאה ה־20, מכילה בליל ענק של השפעות ועבודות שנעשו על־ידי אמנים יהודיים שהיו בחלקם במרכזן של תנועות אמנותיות חדשניות. עם זאת הרגשתי שיש ביצירותיהם איזו נימה אפלה המתכתבת עם התמורות והמהפכים של אותה תקופה.

רבים מאיתנו נוטים לחשוב כי התחיה של השפה העברית התרחשה בעיקר בישראל/פלסטינה של המאה העשרים, כאשר אפשר להצביע עליה בבירור כתופעה שהחלה באירופה בסוף המאה ה־19, כחלק מה"רנסנס היהודי"

בחלק הזה אני חוזר אחורה, אל המקורות הטיפוגרפיים העבריים והלטינים של העולם היידישאי שחרב, ושהשפיע על המעצבים השונים.

רנסנס יהודי באמנותו של אפרים משה ליליין, "למקדשי השם בקישינוב", תחילת המאה העשרים. מתוך: "שורו הביטו וראו" של אליק מישורי

רנסנס יהודי באמנותו של אפרים משה ליליין, "למקדשי השם בקישינוב", תחילת המאה העשרים. מתוך: "שורו הביטו וראו" של אליק מישורי

המקורות הטובים למידע על תחיית הטיפוגרפיה העברית בסוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20 נמצא בזוג ספרים שהוציא אליק מישורי בהוצאת עם עובד - "לצייר בעברית" ו"שורו הביטו וראו", וכן בספרה החיוני של עדה ירדני, "ספר הכתב העברי".

עוד לפני המצאת הדפוס, ועד למאה העשרים, פיתחו יהודים ונוצרים עולם עשיר של ספרוּת ודפוס עבריים (למרות שאלה מחווירים באיכותם הטיפוגרפית ביחס לדפוס הלטיני). האותיות ששלטו אז ברקיע הטיפוגרפי הושפעו בצורתן מן האות האשכנזית והאות הספרדית, והיו כבדות ובעלות קונטרסט חריף בין הקוים האופקיים (השמנים) לבין הקווים האנכיים (הדקים). האות האשכנזית הכבדה הושפעה מכתבי היד היהודיים בימי הביניים (שהושפעו במישרין מן הסגנון הקליגרפי הלטיני הקרוי בימינו "גותי").

החל מהמאה ה־18 חלה הדרדרות באיכות הדפוס היהודי. אותיות יצוקות התבלו מרוב שימוש, ועברו העתקות גרועות ששיבשו את הקריאות שלהן. לרשותו של המדפיס העברי במאה ה־19 עמדו כמה טיפוסי־אות מאוד מסורתיים וכבדים כמו "מרובע", "מא(ר)גאלית" ו"וילנא/דרוגולין" ששימשו גם לכותרות וגם לטקסט־רץ. יש לציין כי גופנים אלה היוו חידוש באותה תקופה, אך אלו אינם חפים מבעיות. לרוב בתי הדפוס היה גופן מסוג אחד, שבדרך כלל הוכן במיוחד בייצור עצמי (כמו בדפוס "וילנא" של האלמנה והאחים ראם). מאוד רחוק מן "השפע הגופני" של ימינו. אכן, התחלה צנועה למעצבים היהודיים של אותה תקופה.

עמוד מתוך "הגדת ראשי הציפורים", הכתובה בקליגרפיה בסגנון האות האשכנזית. מקור: וויקיפדיה.

עמוד מתוך "הגדת ראשי הציפורים", הכתובה בקליגרפיה בסגנון האות האשכנזית. מקור: וויקיפדיה.

באופן כללי, רבים מאיתנו נוטים לחשוב כי התחיה של השפה העברית התרחשה בעיקר בישראל/פלסטינה של המאה העשרים, כאשר אפשר להצביע עליה בבירור כתופעה שהחלה באירופה בסוף המאה ה־19, כחלק מה"רנסנס היהודי", עליו הכריז מרטין בובר. רנסנס זה הנו תנועה אירופאית יהודית שפעלה למען חידוש התרבות והאמנות היהודית. תקופה זו חופפת - ובמידה רבה מושפעת ומשפיעה - על הציונות שהתעוררה בשנים אלו.

תחיה זו באה לידי ביטוי באמנות ובתרבות היהודית. מגזינים כמו "אוסט אונד ווסט", והוצאות ספרים כמו "שונצינו" ו"ג׳ודישר פרלג" החלו להדפיס ספרים (חלקם בעברית) העוסקים בנושאים יהודיים. אולי בהשפעה יהודית, ואולי גם בהשפעת תנועת ה"ארטס אנד קרפטס" והאסתטיקה של וויליאם מוריס, הוצאות רבות יצרו ספרים מהודרים עם יצירות יהודיות מורכבות.

במאה ה־20 יצאה משלחת של האמנים היהודיים אנ־סקי ואליעזר "אל" ליסיצקי לרוסיה על מנת לאסוף מוטיבים של אמנות יהודית עממית. מוטיבים אלו פורסמו והשפיעו על אמנים יהודיים רבים. באירופה ובארץ, פיתחו אמנים כמו אפרים משה ליליין וזאב רבן אמנות יהודית המושפעת מן האמנות האירופית הישנה והחדשה. האותיות ביצירותיהם מראות קשר יציב וחזק למסורת היהודית, ועם זאת מהוות חידוש.

נספח תמונות לפוסט

בחלק הבא (חלק ג׳) אמשיך לעסוק ברנסאנס היהודי כפי שהתפתח בסוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20, ואתמקד בעבודותיהם של "חבורת בצלאל".

 



תגובות פייסבוק