שובו של הלטרסט?

אותיות גירוד, או בשמן הנצחי לטרסט, שהיו מסמר הסטודיו בקרב אמנים-מעצבים-אדריכלים אי שם בשנות ה־80, הולכות ונעלמות לנו. ביקור בארטא הבהיר לי שזה סופי. עם מבחר גופנים עצוב ומינימלי, הבנתי שאין מנוס אלא להתחיל להתקמצן על השלל שמצאתי במגירה של הדודה האדריכלית שלי.

מצד אחד, פעם זה כל מה שהיה ועם זה היו צריכים לעבוד. כל החלטה לגבי מיקומה של אות בודדת, לוותה במדידות וקבלת החלטות מדויקות לגבי ריווח ויישור. זו הייתה עבודה מעט סיזיפית, שהצריכה סבלנות ושליטה רבה. זה היה בעידן שלפני קונטרול Z - המושיע הלאומי, וכל טעות משמעה להתחיל מחדש.

מצד שני, החופש הזה בקבלת החלטות באופן עצמאי, בבחירת המרווחים בין השורות והאותיות, גם הוא אבד לנו וקצת חסר היום. הלטרסטים דרשו שליטה ודיוק אבל גם אפשרו המון מרחב תמרון.

כיום, בתרבות שחוגגת רטרו, ביחד עם גלויות וצבעי ניאון, גם הלטרסט שלי עושה קאמבק, בדרכו. אחרי שימוש קצר מבינים את ההיררכיה בין האותיות. את אותיות אהו"י אנחנו מחסלים הכי מהר ולכן צריך לחשוב טוב טוב מה רוצים להגיד ולכתוב לפני שמתחילים לגרד. גם ב', ד', ל', מ', נ' ו-ת' מבוקשות. לעומת זאת, יש אותיות שפשוט אפשר להסתדר בלעדיהן, אין מה לעשות.

בגלל שאני עובדת בעיקר עם חבילות יד שניה, אני מוצאת את עצמי לא פעם מאלתרת. לפעמים מאחדת בין פונטים דומים כאשר חסרות לי אותיות ומעלימה עין מהבדלי גובה ומשקל. במקרים קיצוניים אני אפילו בונה לי יצוריי כלאיים, למשל מהאות ר' ומחצי הקו של הק' את האות ה'. בהתחלה גם התבאסתי לגלות שבחבילות הישנות האותיות לא תמיד מתגרדות טוב ויש חלקים שנשארים על השקף. אבל זה חלק מהקסם.

בדומה ליופי של חלודה על מתכת ישנה, קיבלתי בהבנה את האותיות המפוררות והחלקיות האלו ולמדתי ליהנות מהאסתטיקה שלהן. בכל פעם הן יוצאות אחרות, כמו אז, מה שיוצא אני מרוצה. במקום להזיע ממאמץ כדי שיצאו פונקט על הקו, אפשר קצת לנצל את החופש ולשחרר. עכשיו, בחבילות החדשות שאני קונה, לפעמים אני אפילו עושה בכוונה ומגרדת חפיף כדי שיצאו קצת מצ'וקמקות.