בשנים האחרונות נחשפתי לכרזות שעוצבו עבור הקרן הקיימת לישראל (קק"ל). לעיתים הכרזות לא חתומות, ועד היום לא תמיד ברור מי היו המאיירים והמאיירות שיצרו אותן. חלק מן הכרזות היפות ביותר עוצבו על־ידי צבי ברגר (1986-1935): צייר, מעצב ומאייר. ברגר, שהיה ידוע לחבריו בכינוי פלטוקי\תּוֹכּי, הצטיין בלימודי הגרפיקה בבצלאל, ולאחר סיום לימודיו החל לעבוד עבור קק"ל בתקופה שבין שנות החמישים המאוחרות לתחילת שנות השישים. מן הסטודיו הביתי שלו הוא עיצב בולים וכרזות רבות.
עבור הצופים היום, הכרזות של ברגר נראות כמו ייצוגים נוסטלגיים של עבר כמעט מדומיין, אבל בזמנו הן הציגו נרטיב אידיאלי של ההווה – חיי הקיבוץ, פרויקטי תשתית של קק"ל, מועדים וחגים יהודיים ולאומיים, וגם אירועים היסטוריים. מטרת הכרזות היתה לא רק לעודד תרומות ל"קופסא הכחולה", אלא גם לשתף את הצופים בהווי הישראלי ולעורר בהם התלהבות להשתתפות בבניית המולדת והפרחת השממה.
הכרזות נתלו בבתי הספר ב"פינת קק"ל" על קירות הכיתות, והן אף נשלחו לתנועות נוער ולארגונים ציוניים בחו"ל. קהל היעד שלהן היה כנראה ילדים ונוער, ולכן יש דגש רב על רעיונות קצרים וקליטים ועל צבעוניות חדה וברורה. כדי להקל את הקריאה על הילדים, נכתב שם הכרזה באותיות גרפיות/קליגרפיות מנוקדות וברורות.
מטרת הכרזות היתה לא רק לעודד תרומות ל"קופסא הכחולה", אלא גם לשתף את הצופים בהווי הישראלי ולעורר בהם התלהבות להשתתפות בבניית המולדת והפרחת השממה
כרזה שכזו היא "דַּיָּגִים בַּבְּרֵכָה", משנת 1962, שבה מאייר ברגר את הווי החיים בקיבוץ ובארץ של שנות החמישים והשישים. ילדים שזופים חובשי כובע טמבל, מעלים את דגת הבריכות במכמורת ל"דוגית" קטנה. ענף הדגה החל להתפתח בארץ בסוף שנות השלושים, ובקיבוצים כמו מעגן מיכאל וחולתה הקימו בריכות מים שבהם היו מגדלים דגי מושט, אמנון, קרפיון ובורי, אותם היו דגים גם ילדי הקיבוץ שהשתתפו בענפי המשק בשעות אחר הצהריים.
את הדגה מוביל הטרקטור שבצד שמאל אל משאית (כנראה של "תנובה") שתוביל משם את התוצרת לערים ולישובים. ככל שאנחנו מביטים לעומק הציור, כך הצורות הופכות מופשטות ושטוחות. על גבעות חמימות ורקע השמים הכחולים, מופיעים אלמנטים המעטרים כרזות רבות של ברגר: קוביות ומשולשים המסמלים בתים לבנים וגגות רעפים אדומים בקיבוצים ובישובים. המלבן הלבן הבולט מייצג את מגדל המים – סמל ההתיישבות והתשובה היהודית לצריחי המסגד של הכפרים הערביים.
הציורים לא רק הגיעו מתוך הצורך לתעד את חיי הקיבוץ. "התמונות שהוא יצר נוצרו בהשראת הילדוּת שלו", מספרת עדי רם, בתו של צבי ברגר. "הוא גר בחיפה והדודים שלו היו קיבוצניקים מעמק יזרעאל שהזמינו אותו לשהות אצלם בקיבוץ. אני מזהה בהרבה מן הכרזות שלו את נופי העמק. הוא היה נוסע ומצלם הרבה, ותופס בעינו הייחודית את הנופים".
הכרזה "רועה ועדרו" מתארת סצינה פסטורלית בסגנון סִמלי ומופשט. סצינה זו מזכירה את שירי הרועים שנוצרו בישוב היהודי בשנים הראשונות של הישוב היהודי בהשראת השכנים הערבים והבדואים. כמעט כל מה שמצויר מופיע במרחק שווה מן הצופה, כאילו אנחנו צופים בבמה של תיאטרון עם רקע שטוח.
חלק מהדמויות והחיות מזכירות מגזרות נייר, ללא פרטים וטקסטורה. ילד רועה שזוף, חבוש כובע "טמבל", מוליך תיש לבן הבולט על הרקע הירוק, ולצווארו מדנדן פעמון. ילדה עם צמות הקשורות בסרט, מחללת "בלוז כנעני" לתיש המאזין לה. ברגר עושה שימוש במשיכות מכחול והתזת צבע כדי להעניק טקסטורה לאדמה ולכבשים ה"קדישמניות" מלחכות־העשב. מימין מופיע אילן ועליו תלוי תרמיל שבו כנראה מזון הרועים. מאחוריו קיבוץ, ומצד שמאל צויר גן נטוע עם מדרגות סלע.
הכרזה "גן עצי פרי" מתארת גן־עדן מתחדש המצויר בעפרונות צבעוניים, שנותנים לו טקסטורה ותנועה. השימוש בצבעים המשלימים – כתום-אדום לאדמה וגווני ירוק לעצים – יוצר קונטרסט ומבליט אותם. ההר מחולק ל"טרסות" (מדרגות אבן) ומצמיח עצי פרי לרוב. החקלאי משקה את גומות הקרקע שמסביב לעץ בצינור המחובר לברז, והקוטפים עומדים על סולמות ומעמיסים את סליהם בתפוחים.
על רקע עצי המחט והברושים שבראש ההר נבנה מגדל שמירה, ולידו מופיעה דמותו של הנוטר – שומר חמוש רוכב על גבי סוס. ייתכן שהנוטר הוא מעין מחווה לאלכסנדר זייד שהיה חלוץ וממקימי כוח המגן העברי בארץ־ישראל, ולכן, המקום המתואר הוא מעין גרסה דמיונית ואידיאלית שיצר ברגר בהשראת האזור של "שייח׳ אבריק". בדומה לכרזה "דיגים בברכה", גם כאן חוזר הטרקטור המוביל את היבול אל ישוב הטובל בירק על ראש גבעה.
השימוש בצבעים משלימים בכרזה "במכוורת" הופך כל חלק ממנה לבולט ויפה. שמים כחולים מבליטים גבעות של ארץ פורה ופורחת, אדומה וכתומה. צבע הגבעות משלים את הגוונים הירוקים של עצים וגבעת הדשא. על רקע הדשא בולטים סרבלי העבודה הבהירים וכפפותיהם הכתומות של עובדי הכוורת – הדבוראים או הכוורנים.
פניו האדומות של הדבוראי מצוירות באופן סמלי בקוים ונקודות (שמזכירים את אייקון ה־Finder במחשבי המקינטוש הישנים). הדבוראי שולף את המסגרות עם חלות הדבש מתוך הכוורת, ומאחוריו דבוראי אחר מחזיק דלי עמוס בדבש. דבורים מלקטות את צוף הפרחים על ענפיו הצעירים של עץ הדר, ענפים המוליכים את עין הצופים הצעירים בטיול בחזרה אל הרקע. מתחת לעץ מבצבצות צנצנות דבש כתום-כתום וכיתוב באותיות גיאומטריות רבועות ומגושמות, שעוזרות לילדים לקשר את התהליך החקלאי עם המוצר הסופי.
מגדל המים הוא סמל מרכזי בכרזה הבאה. כאמור, חלק מן הכרזות של ברגר מצוירות בסגנון עקבי של צורות גיאומטריות ומשטחי צבע מופשטים ללא אור וצל, כמו בציורי ילדים. ייתכן שאת הסגנון הזה ספג בעת לימודיו בבצלאל, בתקופה שבה הושפעו רבים מתלמידי ומורי בצלאל מן המעצב היהודי הבריטי אברהם ג׳יימס.
המגדל מופיע במרכז הכרזה – כתם לבן ענק, מודגש בקו תוחם, ולראשו מנורת שבעת הקנים – סמל המדינה. מן המגדל מתפשטים עורקי החיים המפריחים את השממה – צינורות שברגר בחר לצייר על פני האדמה הכתומה/חומה, המאפשרים את פעילויות הישוב. הילדים משקים את גינות הירק, הממטרות סובבות ומרוות את המדשאות ("סובי סובי ממטרה"), והאם שוטפת כלים מבעד לחלון קטן בבית השמאלי. העין שלנו מופנית למעלה, לשדות ולכרמים ולישוב במרחק. התלמים מושקים בממטרות על הגבעה הכתומה, ובכך מחדשים את יצירת גן העדן – "וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (בראשית ב' ו').
—
* בינואר 2017 הוצגו כרזות קק"ל שיצר צבי ברגר במסגרת תערוכת כרזות "נוסטלגיה ארצישראלית", מבית ארכיון הצילומים של קק"ל, בסינמטק תל אביב.
