דעה: המחלקות לתקשורת חזותית חייבות להתעורר ולהתחיל ללמד עיצוב גרפי מחדש

אם הבינה המלאכותית כבר מסוגלת לעצב, ולעיתים אף טוב יותר, מהר יותר וללא ספק זול יותר, השאלה האמיתית אינה מה יעלה בגורל המקצוע, אלא מה יעלה בגורל ההכשרה לקראתו. האחריות הכבדה ביותר מונחת כיום על כתפיהם של בתי הספר לעיצוב בישראל: בצלאל, שנקר, אוניברסיטת חיפה, המכון הטכנולוגי בחולון ואחרים. אלה מוסדות שממשיכים ללמד עיצוב גרפי כאילו (כמעט) דבר לא השתנה, בעוד המציאות המקצועית כבר זזה קדימה בקצב מסחרר. אם המחלקות לתקשורת חזותית לא יותאמו במהירות לעידן שבו מכונה יכולה לייצר עיצוב בפרומט קצרצר, הן עלולות לאבד את הרלוונטיות שלהן.

אין צורך לשאול יותר שאלות אתיות של כמה מקום יש לעיצוב בתהליך משותף עם הבינה המלאכותית. לא משום שטכניקה איננה חשובה, אלא משום שהיא כבר אינה ליבת היתרון של המעצב האנושי

במצב כזה, יש צורך לבחון מחדש גם את מבנה הקורסים עצמם. לא מדובר במחיקה גורפת של לימוד טכני, אלא בהבנה פשוטה: אין צורך לשאול יותר שאלות אתיות של כמה מקום יש לעיצוב בתהליך משותף עם הבינה המלאכותית. לא משום שטכניקה איננה חשובה, אלא משום שהיא כבר לא ליבת היתרון של המעצב האנושי. התוכנות האלו, בתוך שנה לכל היותר, פשוט לא יצטרכו התערבות אנושית ברמת כפתור כזה או אחר, כי הכל יהפך בפשטות להוראות מילוליות, קרוב לוודאי שאפילו לא טקסטואליות, אלא קוליות בלבד, והופ, יש לך תוצר גרפי מורכב במאית שניה. בקיצור, ההכשרה האקדמית אמורה להציע משהו אחר לגמרי. ובמילים אחרות, במקום ללמד איך לעצב עם תוכנות, פשוט לתת לתוכנה לעצב, ולהתמקד בהכשרת המעצבים שיודעים מה להגיד לה.

גם מודל הסטודיו הקלאסי: בריף טכני, תרגיל, ביקורת קבוצתית, ועוד תרגיל שבוע אחרי שבוע, מתחיל להיראות מיושן. ביקורת עיצוב כשלעצמה אינה הבעיה, אלא האופן שבו היא מתקיימת: יותר מדי “איך”, מעט מדי “למה”. ייתכן שעדיף להקדיש חצי סמסטר להבנה עמוקה של ההקשר, של הסוגיה, של השדה התרבותי או החברתי, ורק לאחר מכן לעבור לפעולה, פעם או פעמיים בסמסטר, כמעין מעבדת מחקר. פחות פס ייצור של עבודות, יותר ניסוי, מחשבה ובחירה מודעת. אגב, סנוניות ראשונות כאלה כבר נצפות בחלק מבתי הספר, אבל רק בשנים המתקדמות כחלק מהעבודה לקראת פרויקט הגמר, וזה פשוט לא מספיק. במקום זאת, יש להחזיר למרכז ההכשרה את מה שנדחק לשוליים: ידע. הרבה ידע. היסטוריה של העיצוב הגרפי, תולדות האמנות, תיאוריה חזותית, לימודי שיווק, פסיכולוגיה בהקשרים שיווקיים ותרבותיים, אוצרות, קריאה ביקורתית והבנה של מערכות משמעות. וכל אלו לא צריכים לשמש רק כקישוט אינטלקטואלי, אלא כבסיס המקצועי עצמו. פחות “איך עושים”, ובמקום זה - הרבה יותר “למה זה עובד”, “מאיפה זה מגיע” ו“מה זה עושה לעולם”.

תנאי הקבלה וההסמכה של תלמידי בצלאל מתקופתו של זאב רבן. צילום: רינת גלבוע

ואם כבר דיברנו על הצורך בקריאה, לאחרונה קראתי כתבה של רינת גלבוע על ביקור בביתו של זאב רבן, שבה אשת נכדו שימרה חומרים מקוריים שלו. בין המסמכים הופיעו גם תנאי הקבלה וההסמכה של תלמידי בצלאל וגם לוחות הזמנים של הלימודים. המפתיע לא היה העבר, אלא ההווה: כמעט דבר לא השתנה. עדיין לומדים במשך ארבע שנים עיצוב גרפי ותקשורת חזותית, במשך יותר ממאה שנים. בעידן הנוכחי, זה חייב להשתנות. שלוש שנות לימוד אינטנסיביות, חכמות וממוקדות מספיקות בהחלט, בתנאי שהתוכן משתנה מהיסוד. דווקא הסדנאות החומריות: הדפס, קליגרפיה, עבודה ידנית, יכולות וצריכות להתחזק, לא מתוך נוסטלגיה אלא מתוך הבנה שהן מטפחות את הממד ההומניסטי שהמכונה עדיין אינה יכולה להחליף, ומעניקות משמעות מחודשת ל“יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני”, במובנו הבנימיני. שלא לדבר על המשמעות של לגעת במקור הראשוני, ולהתחיל את התהליך ממנו.

דווקא הסדנאות החומריות: הדפס, קליגרפיה, עבודה ידנית, יכולות וצריכות להתחזק, לא מתוך נוסטלגיה אלא מתוך הבנה שהן מטפחות את הממד ההומניסטי שהמכונה עדיין אינה יכולה להחליף

ואולי לסיכום, חברִי הטוב, המעצב הגרפי ד”ר עפר כהנא, סיפר לי לאחרונה על דימוי שמצא במאמר שקרא: מעצבים גרפיים כשנורקליסטים. כאלה שנמצאים גם על החוף עם הבנה הפשוטה והנגישה, אבל גם מסוגלים לחתור פנימה ומשם להשקיף מקו פני המים לעומק, להבין תחומי ידע מורכבים, ולחזור עם התמצית החזותית בחזרה אל היבשה. בעיניי, זהו דימוי מצוין: המעצבים אינם רק מתווכים של מידע, אלא מתרגמים תרבותיים. ולכן, ההכשרה חייבת לעודד גם עבודה בצוותים רב־תחומיים בממשקים בין מחלקות באוניברסיטאות ובבתי הספר לעיצוב השוכנים בקרבתם. המעצבים ייאלצו להרחיב אופקים, להתמודד עם תחומים שאינם חלק מהקאנון התרבותי המוכר להם, ובתמורה יביאו איתם חשיבה יצירתית, שבירת קופסאות מפתיעה ורגישות חזותית שיכולה להעשיר שדות ידע שלמים.

המטרה הסופית אינה לייצר מעצבים שיודעים הכל, אלא מעצבים כאוצרים: בעלי ידע רחב, הבנה הומניסטית עמוקה ויכולת להנחות את המכונה, לבקר אותה ולמתוח את גבולותיה עד הקצה, פשוט כי זה בדיוק מה שנדרש כעת, וגם בהרבה תחומים אחרים. אם המכונה כבר מעצבת במקומנו, האחריות של בתי הספר לעיצוב היא ללמד את המעצבים לחשוב ומהר. אשמח לשמוע את דעתכם/ן.