מוזיאון העיר תל־אביב־יפו: על תהליך האוצרות הגרפית והמיתוג של המוזיאון המחודש

בכיכר ביאליק, לב ליבה של העיר הלבנה, פעל בזמנו בית־העיר ששימש כמקום משכנה השני של עיריית תל־אביב בין השנים 1925-1965. בשנת 2009 שופץ המבנה וקם כמרכז תרבות תל־אביבי בשם ״מוזיאון העיר תל־אביב־יפו״. באפריל 2024 נפתח מוזיאון העיר מחדש, אך לא רק בתור מוזיאון היסטורי או מוזיאון לאמנות, אלא כמשכנה של העיר עצמה, של האנשים שבה. ניתן לומר שמדובר במבנה אינטראקטיבי שלם שבו העיר ותושביה שותפים לתכנים והאוספים המוצגים בו, על התוכן רב שמציץ מכל עבר בבניין ההיסטורי.

״הסיפור של מאיר דיזינגוף לא יותר חשוב מסיפורו של אדם שנולד בעיר עכשיו וגדל, וחווה ויש לו סיפור ספציפי לגביי העיר. סך כל הקולות זו היא בעצם תל אביב־יפו, זה האתגר.״

בתהליך החשיבה שקדם להקמה, התחדדה ההבנה שהמוזיאון הוא לא רק היסטורי. הניסיון היה להביא את הסיפורים השונים של העיר, של המגוון האנושי שמרכיב אותה, ולכן אחת ההחלטות העיצוביות היו לא להציג את הסיפורים בהיררכיה מסוימת. ״הסיפור של מאיר דיזינגוף לא יותר חשוב מסיפורו של אדם שנולד עכשיו בעיר וגדל, וחווה אותה ויש לו סיפור ספציפי לגבייה. סך כל הקולות זו היא בעצם תל אביב־יפו, זה האתגר.״ אמרו לנו בסטודיו רה־לבנט. כשנכנסים למוזיאון לאחרונה, היה נדמה שדברים קורים מסביבך כל הזמן. בהשוואה למוזיאונים אחרים שגדולים פי כמה – כמות האינפורמציה והחוויות, יצירות האומנות, הסיפורים ואינטראקציות היא אדירה. המון דברים קוראים לתשומת הלב של המבקר בחללים האלה - והתחושה היא שאי אפשר לוותר על כלום.

תהליך המיתוג, שזכה בימים האחרונים בפרס הראשון בקטגוריית עיצוב מותג תרבות, ארך תקופה ארוכה, וכשמגיעים למוזיאון רואים את השילוט ואת העבודה בשכבות שהיא מעין שריד של המיתוג הראשוני. בשלב הראשון הציר היה ריבוד ובריבוי שכבות של הסיפור ההיסטורי של העיר, אבל בעצם זו הייתה הנקודה בה סטודיו רה־לבנט נכנס לעבודה מחודשת. ״העבודה למעשה התעוררה מחדש. בעצם הרעיון היה שבתוך כזה עושר, אנחנו נבחר בתהליך של צמצום ונבנה תדמית שמתרכזת בציר הטיפוגרפי״ משתף אמנון אילוז מרה־לבנט.

מי שהופקד על המשימה היה הטיפוגרף והמעצב הגרפי שביט יעקב, מתוך ההבנה שהמוזיאון צריך שפה טיפוגרפית מובחנת שהיא תהיה ליבו של המיתוג. לאחר תהליך מחקר מעמיק, קפצה החוצה אחת הסקיצות הארכיוניות של סמל העיר בו מופיע השם ״תל־אביב-יפו״. "הוא ממש תפס לנו את העין, היה משהו מאוד נועז בטייפ הזה. יש לו תחושה רטרו ועל־זמניות ובגלל הנועזות שבו, הזוויתיות והמבנה שלו, הוא נראה היום ממש עכשווי. יש בו את הקונטרס המתאים בין היסטוריה לחדשנות." קובע שביט. במקביל, גם הצבעוניות שנבחרה מאוד קונטרסטית ועשירה, אין צבע אחיד, יש סקאלה צבעונית במספר מערכי התאמה, כך שישנו מערך שלם של צבע כדי להעביר את התחושה של המגוון התל־אביבי שרצינו להעביר.

בלב המוזיאון הזה פועם אוסף סיפורים אישיים שבו כל אחד ואחת מוזמנים לשתף בסיפור אישי ולפגוש פרגמנטים מחייהם של אחרים ואחרות בעיר

"בארבע השנים שבהן עבדנו על פיתוח המוזיאון הזה, עסקנו שוב ושוב בשאלות על התפקיד העתידי שלו בעיר, וחיפשנו את הדרך הנכונה לייצג ולהציג את המהות של העיר הזו כפי שהיא." שיתפה אותנו תום כהן, אוצרת אוסף סיפורי העיר ואחת האוצרות שעסקו בהקמת המוזיאון. "היה לנו ברור שלעיר הזו אין סיפור אחד, נקודת מבט אחת, כמו שאין לה צבע אחד. בלב המוזיאון הזה פועם אוסף סיפורים אישיים שבו כל אחד ואחת מוזמנים לשתף בסיפור אישי ולפגוש פרגמנטים מחייהם של אחרים ואחרות בעיר. וסביב המיקרו־היסטוריה הזאת, המוזיאון מאפשר לבחון תמות גדולות בתערוכת הקבע, וגם פרשנות עכשווית בתערוכות האמנות המתחלפות. אותם עקרונות שימשו אותנו גם באוצרות ובפיתוח התוכן, וגם בעיצוב החלל והשפה הגרפית: ריבוי שכבות, ריבוי נקודות מבט, שילוב חומרים שמאפשר לנו להתעכב על המורכבות, ליהנות מניגודים עזים שחיים יחד."

חשוב לנו גם לציין שמעבר לפונט של שביט והמיתוג של רה־לבנט, את שאר עיצוב פנים המוזיאון - העיצוב הגרפי, כל התצוגה, עיצוב החלל, ריהוט, שילוט, אנימציה, איורים, בערך 10 אפליקציות שונות, כל הממשקים ועוד עשתה חברת בריז קריאייטיב המצוינת. בניהול הארט דירקטור מיכאל בורדה והמעצב הראשי רואי רוט.

ואני הקטנה אומרת – רוצו למוזיאון, והיו חלק מהסיפור של העיר החשובה הזאת.