הקשר האמיץ בין עיצוב גרפי ואקטיביזם

"למען השקפותינו נהיה מוכנים לעשות כמעט הכל, רק לא לחשוב עליהן"
— תומאס סואל

יאמר לזכותי שמעולם לא חיבבתי פרופגנדה. גם כשהייתי בשמאל הרדיקלי סירבתי לדבר רק בסיסמאות ולמרות שמאוד אהבתי כרזות, תמיד העדפתי כאלה עם מסר פתוח יותר, משהו שמעורר חשיבה ולא אוטם אותה. מבחינתי, לקחת תמונה לא מחמיאה של מנהיג פוליטי שאתה לא מחבב, להעביר אותה בפילטר מגורען ולכתוב עליה כותרת שנונה באדום – זה עלבון לאינטליגנציה. מנגד, העדפתי לעצב פלייר ל״ועד נגד עינויים בישראל״ שבו יש ציטוטים של אנשים עם דעות שונות בנושא, ולהשתמש בו ככלי ללימוד בתנועות נוער או במפגשים עם סטודנטים. ערכתי כתב־עת עם עמותת ״זוכרות״ שהכיל מאמרים מורכבים, עדויות, אמנות ושירה. לארגון הפמיניסטי ״אשה לאשה״ עיצבתי חוברת עם קורות חיים קצרות של 200 נשים שמתאימות להשתתפות בצוותי משא ומתן לשלום ואצרתי בתוכה תערוכה מודפסת של אמניות.

איור: יוני שלמון

את הפרויקטים האלה עשיתי ב״פרהסיה״ – קולקטיב של מעצבים, אמנים וצלמים במסגרתו יצרנו חומרים יחד עם ארגונים לשינוי חברתי מהשמאל. עם הזמן שמתי לב שאחד הדברים שאנשי ארגונים לשינוי חברתי, מימין ומשמאל, לא מעלים על דעתם זה שאולי הם עצמם צריכים להשתנות. סימני הקריאה רבים מסימני השאלה. זה טבעי, כשאתה ״אקטיביסט״ ואתה פועל למען מטרה כלשהי, אתה לא עסוק בלערער על תפיסת עולמך כל יום. אתה דוחף קדימה יחד עם הקבוצה לטובת המטרה וספקנות עצמית זה לא מנוע טוב לפעילות.

עברו הרבה שנים. מאז, זזתי על הספקטרום הפוליטי, וכששואלים אותי היום מה עמדתי אני אומר שפעם הייתי רק שמאלני, ולאחרונה גם התיידדתי מאוד עם היהדות. אז מצד אחד, רוב־רובם של בני משפחתי וחברי הם מאחיינו החילונים והשמאלנים ואני מבין ואוהב אותם, מצד שני, נתונים חדשים נכנסו לתוך המשוואה המוסרית והפוליטית שלי והם שינו את עמדותיי. זה התחיל כשהמורה שלי לטאי־צ׳י אמר לי שלוחם שמחליט להשתמש רק ביד שמאל או רק ביד ימין – יפסיד. ״יש לך שתי ידיים, שתי רגליים, וראש״, הוא אמר, ״אתה יכול להגן, לתקוף, לזרוק חול, לברוח או לחבק. נסה לשלוט בכל האפשרויות ותבחר את הפעולה המתאימה לסיטואציה הספציפית״.

בחרתם צד בצורה אינטואיטיבית ועכשיו אתם שופרות חזותיים של צד אחד? זה מקסים, וזה נותן תחושה טובה של מעורבות ועשייה, אבל זה לא רציני

אדם שמסתובב ברחוב כשיד שמאל ויד ימין שלו מכות זו את זו – צריך אשפוז. ימין ושמאל הן שתי ידיים של גוף אחד. לא שאני מאמין באחדות מזויפת שמטשטשת עמדות, ממש לא, אני חושב (בעקבות כתבי הרב קוק) שיש נקודת אמת (כמעט) בכל עמדה ושצריך לגלות אותה ולהוסיף אותה לסל האפשרויות של החשיבה והפעולה. הרבה שנים אני שואל סטודנטים לעיצוב ואמנות שרוצים להיות אקטיביסטים – אתם אנשים צעירים, עם מעט ניסיון וידע – מה בהכשרה שלכם כיוצרים מעניק לכם את היכולת לגבש עמדה מושכלת בנושאים כמו הסכסוך היהודי־כערבי, קפיטליזם Vs. סוציאליזם, ״שוויון מגדרי״ או האיזון בין הרשויות במדינה דמוקרטית? התשובה היא כמובן – כלום.

אז מה? בחרתם צד בצורה אינטואיטיבית ועכשיו אתם שופרות חזותיים של צד אחד? זה מקסים, וזה נותן תחושה טובה של מעורבות ועשייה, אבל זה לא רציני. אתם תלמידים. תלמידים צריכים ללמוד. תהפכו כל אירוע של מחלוקת פוליטית להזדמנות ללמוד את הנושא, להכיר אנשים מכל הקשת ולהקשיב לדעתם, לקרוא מאמרים וספרים מכיוונים שונים, לנסות להבין את עומק המחלוקת, בכל תחום.

שאלו פעם את נתן שרנסקי, שהיה, בין היתר, פעיל נגד גילויי אנטישמיות בעולם, מה ההבדל בין ביקורת לגיטימית על מדיניותה של מדינת ישראל לבין השמצות אנטישמיות. שרנסקי הציע את מבחן שלושת ה־D: דמוניזציה (Demonization), דה־לגיטימציה (Delegitimization), ומוסר כפול (Double standards). אני חושב שזה תופס גם למחלוקות בתוך ישראל ושזה יכול להיות מבחן עצמי טוב: אם הפכתי את הצד השני למפלצת שטנית ומסוכנת, הפכתי את עצם קיומו או פעולותיו לבלתי לגיטימיות ואני מוקיע אותו בנחרצות על אמירות ומעשים שגם הצד שלי אמר או עשה בעבר או בהווה – זה אומר שהתבלבלתי והרחקתי לכת.

רבות נכתב ונאמר על הקיטוב הפוליטי בארץ ובעולם. על התרומה של האינטרנט, של הרשתות החברתיות ושל התקשורת לשטחיות המתלהמת של השיח הפוליטי (למרות שהאשמים העיקריים הם תמיד אלה שנמצאים בצד השני של המחלוקת). לכן היום, אולי יותר מאי פעם בעבר, התפקיד המרכזי של מעצבים ואמנים איננו להצטרף ל״רעש״, לתפוס צד ולצעוק יותר חזק, יותר בוטה, יותר מתוחכם או יותר באנגלית.

איה בן־רון, מתווה לגרניקה, 2003. מתוך כתב העת ״סדק״, גיליון 2היום, בעידן של עומס יתר של אינפורמציה, מידע כוזב ועיתונות מגויסת, התפקיד של מעצבים הוא לייצר תנאים טובים יותר לניהול חכם של המחלוקת

היום, בעידן של עומס יתר של אינפורמציה, מידע כוזב ועיתונות מגויסת, התפקיד של מעצבים הוא לייצר תנאים טובים יותר לניהול חכם של המחלוקת. ליצור פלטפורמות רב־קוליות בהן אפשר לראות, לשמוע ולקרוא את הגרסאות הטובות ביותר של כל הצדדים במחלוקת. כדוגמה, אני משתמש במטפורה של המפה כדי להסביר לעצמי את אחד התפקידים החשובים של העיצוב הגרפי. מפה היא אובייקט שטחי, היא עוסקת בפני השטח של המציאות הפיזית. היא עושה הפשטה של המציאות, מוותרת על הרוב המוחלט של הפרטים ומטילה על המרחב קווי אורך וקווי רוחב דמיוניים. אבל וואו, כמה שהיא יעילה כשצריך להגיע ממקום למקום, איזה כושר התמצאות מדהים היא מאפשרת, כמה יכולת הניווט שלנו בעולם הייתה מוגבלת בלעדיה. מפה היא גם תוצר מובהק של עיצוב גרפי, למעשה, אפשר לחשוב על כל מה שמעצבים עושים דרך הדימוי הזה של המפה.

אז תחשבו על שני הצדדים במחלוקת הפוליטית העכשווית כעל שני מטיילים שעומדים במדבר, יש להם מעט מים והם חייבים להגיע במהירות האפשרית למעיין. הם מתווכחים בלהט על הדרך הנכונה, אבל האמת היא שכל אחד מהם מחזיק מפה אחרת לגמרי. במקום שבו במפה של האחד מופיע הר אצל השני יש עמק ובמקום שאצל האחד יש דיונה ענקית אצל השני יש סלעים. במצב הזה, אין שום טעם להתווכח. כדי שלוויכוח תהיה משמעות כלשהי, חייבים, קודם כל, לכייל את המפות. זו יכולה להיות משימה ראויה למעצבי המפות, אנשי התקשורת החזותית.

הוראת עיצוב

לסיכום ולהרחבה, אני רוצה להמליץ על שלושה ספרים חשובים, שכל מי שרוצה לקחת על עצמו את המשימה הזו של כיול המפות, חשוב שיקרא:

• ״המצב האנושי״ מאת חנה ארנדט
• ״עימות בין השקפות – המקורות האידאולוגיים למאבקים פוליטיים״ מאת תומאס סואל
• ״למה אתם תמיד צודקים – איך דת ופוליטיקה מפלגות אנשים טובים״ מאת ג'ונתן היידט

הערה חשובה: המאמר הזה נכתב לפני כמה חודשים, בפלנטה אחרת, בה היינו עסוקים במחלוקת ארוכה וקשה שהלכה והתלהטה ואיימה לפרק אותנו לחתיכות. בגלל השינוי המחשבתי שעברתי בחמש־עשרה השנים האחרונות יכולתי להבין ולהזדהות עם כל הצדדים שחבטו זה בזה (כמעט) עד זוב דם ולקחתי על עצמי תפקיד של מגשר. ארגנתי אינסוף מפגשי־שיח - מפגשים קהילתיים בפרדס חנה, מפגשים כלל ארציים, מפגשים בבצלאל. שיניתי את שמו של הקורס שאני מלמד בבצלאל ל״מעצבים במחלוקת״ וניסיתי לפרוס בפני הסטודנטים את המפה הפוליטית הרחבה ואת הפערים בהנחות היסוד ובשפה שגורמים לקצרים בתקשורת ומקצינים את הקיטוב. בכל מפגש אמרתי כמה זה כואב לי שאנחנו מבזבזים את הכוחות שלנו על לריב זה עם זה במקום לחשוב יחד איך להתמודד עם הבעיות האמיתיות שלנו. לא דמיינתי כמה הבעיות האלה הן הרות אסון. אני מתפלל שנצליח סוף סוף לדבר.