אייל, מה גרם לך להחליט לא ללכת ללימודים רשמיים של תקשורת חזותית?
למען האמת, רציתי ללכת ללימודים רשמיים ועד היום יש בי מידה של חרטה ותחושת החמצה. זה היה אמור להיות חלק מהמסלול הטבעי שלי. לא מצאתי את עצמי במערכת החינוך ולא הרגשתי חלק ממנה, כי שיטת החינוך הרגישה לי זרה. עוד בתיכון הייתי ביקורתי מדי עבור המורים שלי שדאגו להדוף אותי משיעורים. באופן טבעי פיתחתי אנטי למערכת החינוך ולא ניגשתי לחלק ממבחני הבגרות. זה יצא לרעתי כי בסוף התיכון לא הייתי זכאי לתעודת בגרות, מה שמנע ממני לעמוד בקריטריון קבלה בסיסי. מיותר לציין שזה לא היה תענוג לדימוי והערכה העצמית שלי.
בהמשך נרשמתי לכל מיני מסגרות שלא דרשו תעודת בגרות אבל הרגשתי שזה לא המקום שלי. כמה שנים מאוחר יותר, לתוך המאבק מול תחושת ההחמצה החלטתי שאני רוצה לעשות את זה בכל זאת והתחלתי להשלים את כל הבגרויות. באותו הזמן כבר עבדתי עם לקוחות כמעצב פרילנסר, בעיקר עיצבתי פוסטרים להופעות, תקליטים וחולצות, ומדי פעם עיצבתי קעקועים.
״הרגשתי שהסוס שעליו אני רוכב מסוגל לדהור למרחקים ארוכים ואני לא צריך שהאקדמיה תמליך אותי כדי להיות יוצר בתחום״
מאיזושהי סיבה הרגשתי שהמסע להשלמת תעודת בגרות מתחיל לדכא אותי. התמלאתי ביטחון עצמי והחלטתי שאני מוותר על חלום אחד ומתחיל חלום חדש. הרגשתי שהסוס שעליו אני רוכב מסוגל לדהור למרחקים ארוכים ואני לא צריך שהאקדמיה תמליך אותי כדי להיות יוצר בתחום. התייעצתי ודיברתי עם סטודנטים ובוגרים, הרוב היו מתוסכלים ואמרו לי שאחרי הלימודים הם לא ידעו מה לעשות עם עצמם ואמרו שכבר עכשיו אני יודע יותר מהם, כי לי כבר הייתה עבודה ולהם לא. לימים אין לי מושג מה הייתה ההחלטה הנכונה, אבל מהנקודה הזו כל השאר היסטוריה.
באיזה אופן לימדת את עצמך עיצוב?
לאורך השנים יצרתי לעצמי מערכות לימוד אלטרנטיביות. לדוגמא, במשך עבודתי כמתלמד בסטודיו פסיכו לקעקועים, למדתי על אסתטיקה, אתיקה ויחסים אישיים מול לקוחות. ראיתי איך מתנהגים ומתנהלים עם אנשים בנושאים קריאטיביים. וגם איך מתמודדים עם סיטואציות מורכבות יצירתית, כמו למשל ההתמודדות עם בריף קשוח מול לקוח בעייתי. זכיתי ללמוד מאבי נשיא, ואבי ונונו שהם אוטוריטות בתחומם ואנשים יצירתיים, מופרעים ורגישים. למדתי מהם על עיצובים שמחזיקים לאורך שנים ומזדקנים ומתכערים יפה. לבסוף הבנתי שקעקועים זה לא התחום שלי, בעיקר בגלל חוסר השליטה על התוצאה הסופית, ופחות התחברתי למגע והקרבה הפיזית, אז התקדמתי הלאה.
״לאוטודידקטים ויצורי־פרא כמוני יש יותר חופש פעולה, ואומץ לחרוג מהנורמה כך שלרצון החופשי יש יותר מקום בחיים״
התחנה הבאה הייתה קצת משונה כי הקדשתי שנה וחצי בערך ללימוד תיכנות, הרגשתי שאני חייב לעשות משהו שהוא לא אומנות באופן ישיר. אז דרך שפות התיכנות למדתי ארגון, יעילות ופתרון בעיות טכנולוגיות מגוונות. חשבתי שאעסוק בתחום אבל שוב, תודה לאל, השדה המגנטי של התשוקות האמתיות שלי משך אותי לעולמות האסתטיקה והיצירה. בכל תקופה הייתי שוקע לתחום חדש ומפתח אובססיות מחקר לגביו, בעיקר סימבוליזם, אלכימיה, שירה, היסטוריה, פילוסופיה, אחוות סודיות, מסורות אזוטריות, פסיכולוגיה ועוד. הכל תפס.
הייתי שולח מכתבים ויוצר קשר עם מומחים בתחומים שונים, לרוב מביע הערכה לפועלם ויוזם ושם הייתי נכנס הכי עמוק ומטפס הכי גבוה שאני מסוגל. ולומד את מה שמעניין אותי ממקור ראשון שאני מעריך באופן אישי.
מה המקור המרכזי ממנו אתה לומד?
זה הולך להשמע כמו קלישאה ניו־אייג׳ית, אבל זו האמת. המקור המרכזי לידע הוא מדיטציה וזמן התבודדות עם עצמי. זה כלי אמיתי וחזק ביותר שחשוב להפנים בעזרתו את הידע, בלעדיו כל מידע נשאר בגדר תיאוריה חסרת מעוף. במדיטציה והתבודדות הייתי מגלה מה התחום הבא שעליי ללמוד או מה הפעולה הבאה שאני צריך לעשות.
״בכל תקופה הייתי שוקע לתחום חדש ומפתח אובססיות מחקר לגביו: סימבוליזם, אלכימיה, שירה, היסטוריה, פילוסופיה, אחוות סודיות, מסורות אזוטריות, פסיכולוגיה ועוד. הכל תופס״
אם זה לא היה מלווה ברצון ותשוקה אמיתית, אז מה הטעם להשקיע? החוכמה שאני הכי מאמין בה, היא החוכמה שמגיעה אחרי הספרים ובלי אף מורה בסביבה, אלא הידע הפנימי שנמצא באדם ונובע מתוך עצמו, את זה אפשר לגלות רק במדיטציה והתבוננות פנימית אותנטית. תמיד הייתי סקרן ורומנטיקן עם נטייה היסטורית ופילוסופית, כך שבגיל 21 מצאתי לנכון לשלוח מכתב למסדר הבונים החופשיים, ובגיל 22 כבר התקבלתי ועברתי את כל תהליך החניכה. זאת פעם ראשונה שאני כותב על זה באופן פומבי. בטח בגלל סוגיית הסודיות שעופפת את הבונים החופשיים. שם קיבלתי המון כלים וידע איך לגלות את עצמי, והתבקשתי ״לדעת את עצמי״ כל יום מחדש. כשכל זה מלווה בסמלים חידתיים ומרגשים שמלמדים על חוכמה עתיקה שכמעט נעלמה מהעולם. אני שם כבר עשור ואוהב את זה מאוד, וללא ספק אני מי שאני בעיקר בזכות המסגרת הזאת.
מה היה השלב בו הרגשת שאתה כבר בשל להתחיל להתמודד עם העולם "האמיתי" בחוץ?
אני חושב שאף פעם לא היה רגע או שלב כזה בצורה ״רשמית״, אלא כל אירוע הוביל לאירוע שאחריו ובאופן טבעי האירועים היו יותר ויותר גדולים ומשמעותיים כי לשם כיוונתי. מגיל צעיר אני נוטה שלא להתרגש מאתגרים בעבודה, אין גבעה רמה מדי, מקסימום נכשלים וזה לא עובד.
אבל כן היה רגע אחד משמעותי מאוד. בימים שלפני הקורונה הלכתי לעבוד בסטודיו מסחרי, רציתי להשתלב במשהו שונה ממה שאני עושה (מוטיב חוזר) כדי להרחיב אופקים. זה לא התאים לי (אני בטוח שגם לסטודיו) כי אני עובד בקצב יחסית איטי, וסגנון העבודה שלי יותר מסורתי ומיושן – slow design. היה לי קשה להיות משהו שאני לא. אז על־אף שהתקבלתי בסטודיו בזרועות פתוחות והיה ממש כיף, אחרי כמה חודשים זה פשוט לא הצליח. ואז הגיעה הקורונה, ומטבע הדברים אני הייתי הראשון לצאת לתמיד מדלת הסטודיו.
בגלל שלא השקעתי בלקוחות הפרטיים שלי באותה התקופה מצאתי את עצמי מחוסר עבודה לגמרי, בלי אף פרויקט בפתח, בלי חל״ת ובלי אבטלה בזמן שבת הזוג שלי ואני מצפים להולדת בתנו הבכורה, רומי. ביום ההוא הרגשתי את מנגנון ההישרדות הקדום מתעורר והייתי צריך למצוא פתרונות באופן מידי, השלב ראשון היה לנסות להתקבל לעבודה כמחסנאי בסניף AM:PM בגבעתיים, ויאמר לזכותי שהתקבלתי. כשבחוץ האווירה האפוקליפטית הרעידה את העולם התקשרתי לספר להורים שלי שמצאתי עבודה זמנית ובטח תהיה לי הנחה על נייר טואלט ואלכוג׳ל שהיו מצרך נדיר. אבא שלי אמר לי שהוא מאוד מעריך את הנכונות שלי לעשות מה שצריך ברגע משבר אבל עדיף שאמשיך לעשות את מה שאני טוב בו ולא להזניח את הקריירה. אז ההורים הציעו שבאותו חודש הם יתמכו בנו כלכלית ובזמן הזה שאתן את כולי להתייצב.
״להיות אוטודידקט עצמאי מאפשר לי להישאר בחלום, כמו בילדוּת, להמשיך לשחק בדרך שאני אוהב בלי שאף אחד יציק לי״
זה היה מהרגעים האלה כמו בסדרות שיש טוויסט בעלילה שמאזן הכוחות משתנה לרעה אבל איכשהו הדברים דווקא מתחילים להסתדר בעקבות זה. הבנתי שאני כבר לא לבד ושהכסף שאני מכניס לא אמור לכסות רק את השכירות ושקיק של עשב ירוק. זה שילוב של מנגנון פרימיטיבי וחייתי, פוגש פחדים עמוקים על פינת הוויה נפשית של להיות או לחדול. מהנקודה הזו קרה איזה נס קסום. התחלתי למכור כל דבר שהיה לי, הדפסים ויצירות אומנות, אמרתי כן לכל פרויקט וכל בוקר הייתי מתעורר במטרה להתרחב וליצר בסיס חזק. עבדתי הרבה עם לקוח חדשים מהארץ ומהעולם. זה הפגיש אותי עם הרבה אתגרים אישיים וכמה חודשים לתוך אותה תקופת מאתגרת שבה המילה ״לא״ בקושי יצאה מהפה שלי, הרגשתי שאני במקום אחר ושהגעתי לאן שרציתי להיות, או לפחות להרגיש קצת נחת. וקצת אחרי זה נולדה בתי הבכורה – רומי - ומאז החיים בכלל הפכו לאמיתיים.
מה אתה מרגיש שעדיין חסר לך באופן מהותי בידע שלך?
הכי חסרים לי הידע בהנפשה, ועיצוב לווב. ועוד דבר שחבל לי – ואני מחשיב אותו לכלי שמקבלים מהאקדמיה – זה הקשרים החברתיים והיכרות עם אנשי מפתח בתחום העיצוב.
איך אתה פועל להשלים את החוסר הזה?
בשביל ההנפשה אני מחפש מורה מתאים.ה או קורס אונליין אבל זה יקרה רק בעתיד. ובשביל הקשרים אני לא עושה יותר מדי.
האם נתקלת בתגובות שליליות, או בסירוב לקבל אותך לעבודה בשל העובדה כי אין לך תואר רשמי?
היו כמה פעמים שהרימו גבה וזלזלו בעובדה שאין לי תואר, שאר הזמן דווקא מרימים ומפרגנים.
האם אתה מזהה מגמה עולה של אוטודידקטים בתחום העיצוב הגרפי בארץ או בעולם, כחלק מתהליך של שינוי דרך הלימוד וכחלק מהתפתחות הבינה המלאכותית?
אני שומע יותר על אוטודידקטים ועל היחלשות האקדמיה. אבל לצערי אני גם שומע על הרבה חובבנים שמחשיבים את עצמם למקצוענים. בשני המקרים חשוב לשמור על צניעות. לגבי בינה מלאכותית – לא חושב שיש קשר. AI זה אחלה כלי שטוב ללמוד אותו לצד עיצוב גרפי מסורתי. זה שיש משהו חדש לא אומר שצריך לזרוק את הישן לפח.
ציין מקור השראה משמעותי או מודל לחיקוי שיש לך לדרך האוטודידקטית שלך בעיצוב גרפי.
אני מפתיע את עצמי שאין לי מודל לחיקוי.
במה שונה לדעתך עיצוב של בוגר תואר רשמי לבין התוצרים של אוטודיקטים?
מהניסיון שלי, ואולי אני טועה, לאוטודידקטים ויצורי פרא כמוני יש יותר חופש פעולה ואומץ לחרוג מהנורמה, כך שלרצון החופשי יש יותר מקום בחיים. שמעתי על הרבה סטודנטים שמאבדים את עצמם בגלל ביקורות קשות וטירוף מגלומני של מורים.
ולפעמים גם התחרות עושה רע לתודעה אם לא יודעים איך להתמודד איתה בצורה בריאה. זה יכול לצלק את הנפש ובכלל כל הרעיון של ציונים בעייתי בעיניי. זו שורש הבעיה של מערכות החינוך והאקדמיה, מחלה של העולם הישן שעכשיו הפכה את הציונים לעוקבים ולייקים.
אוטודידקטים עושים טעויות ודברים שהמורים לא מרשים בלי לפחד מאף אחד, אין מורה בכיתה ואין ציונים בסוף השיעור. בשבילי להיות אוטודידקט עצמאי שמתבודד בשמונים אחוז מהזמן, מאפשר לי להישאר בחלום ילדות – להמשיך לשחק בדרך שאני אוהב בלי שאף אחד יציק לי.
instagram.com/eyaleliezer
fb.me/eyal.eliezer
fb.me/EyalEliezerVisuals
תגובה אחת
אני מכיר אותו, הבחור ענק.
אחלה כתבה!