המעצבת הצרפתיה אלזה בוצייר חוקרת את האות היידית והעברית

אלזה בוצייר תמיד הרגישה חיבור טבעי לטיפוגרפיה. "שני ההורים שלי באים מתחום הספרות, וספרים ואותיות היוו חלק מרכזי בחיי", היא משתפת. לאחר שהיא למדה עיצוב גרפי בפריז, למדה לתואר שני בעיצוב טיפוגרפי. חקירת פונטים ביידיש במהלך התואר השני שלה היתה, מודה אלזה, בחירה לא כל־כך מובנת מאליה בסביבה מבוססת לטינית. הסיבה שבחרה ביידיש בכל זאת נבעה בעיקר מהמורשת שלה – המשפחה היהודית של אמה והזיכרונות של מגזינים זרים בבית.

"סבתא־רבא שלי הייתה פולנייה ונהגה לקרוא כתבי־עת ביידיש. אמא שלי זוכרת אותה תמיד עם ספרים בטקסט בלתי קריא עבורה – רק כשהתחלתי לעבוד על הפרויקט הזה אמא שלי גילתה שזה יידיש". עם ניסיון קודם בעבודה עם יוונית וקירילית, אלזה ניגשה ליידיש מנקודת מבט טיפוגרפית. "אני לא מדברת או קוראת בעברית, ולקחתי כמה שיעורים בשפה כדי להבין מה אני מציירת, כי גדלתי בסביבה דוברת שפות לטיניות בלבד", מסבירה אלזה. "זה היה אתגר, אבל נהניתי פתאום לראות את העולם אחרת".

מכיוון שהכתיבה בפונטים המושפעים מטיפוס האות ה״אשורי״, המרובע יותר, הייתה שמורה לטקסטים עבריים ודתיים, נכתבו הטקסטים ביידיש בימי הביניים וברנסנס לעיתים קרובות בטיפוס אות שנקרא װייבערטייטש – כתב חצי־קורסיבי הדומה לרש"י ששימש לתכנים יומיומיים ולא דתיים. הכתיבה ביידיש השתנתה במשך מאות שנים ואף בין הקהילות השונות באירופה. משמעות הדבר היא שמאפיינים רבים של הפונטים שבהם נכתבה היידיש, החל מצורות האותיות וכלה בשימוש בניקוד, מעולם לא היו עמדו בסטנדרט מגובש באמת והיו פתוחים לפרשנות של מעצבים ובתי דפוס באותה תקופה.

לאחר שהשמועות על המחקר של אלזה הגיעו אפילו עד דרום אמריקה, פנו אליה לעצב את מה שיהפוך להיות הפונט ״יידיש מונו״. זהו גופן שהוזמן על ידי סטודיו Remco van Bladel עבור Casa Do Povo, מרכז ארכיוני בברזיל עם אוסף נרחב של ספרים, תצלומי וחפצים שונים, כולם קשורים ייחודית ליידיש. "במוזיאון האמינו - ואני הסכמתי לחלוטין איתם - שיצירת פונט הדומה למקור היידי הוא חשוב ביותר." מציינת אלזה. "אם אתה רואה תמונה של ספר, תרצה גם לראות את אותה הצורניות של אותיות בכתיבה מעליו."

״אני לא מדברת או קוראת בעברית, ולקחתי כמה שיעורים בשפה כדי להבין מה אני מציירת, כי גדלתי בסביבה דוברת שפות לטיניות בלבד״

״למרות שהיינו מצפים שמחקר כזה יתחיל בהשראת צורות אות יידישאיות בכתבי־יד – לא ראיתי כיצד זה יכול להיות קשור לזהות העכשווית של Casa Do Povo, וכך הגעתי למצב בו הייתי צריכה לחשוב על דרך אחרת לעצב פונט ביידיש", היא נזכרת. על מנת שיתיישב עם סטנדרטים של שימושיות טיפוגרפית עברית מודרנית, החליטה אלזה לעצב את הפונט במטריצת מונו. היא מסבירה שלעתים קרובות אין בפונטים בעברית גליפים וליגטורות ספציפיות הנפוצות ביידיש או שהם פשוט לא מתאימים לסטנדרט של עברית מבחינת המרווח הדרוש. מסיבה זו היה צריך להתייחס אל טיפוס האות ככזה שעומד בקטגוריה מיוחדת משלו, בכדי שירגיש רלוונטי גם כיום. "עבור הפרויקט הזה, רציתי קודם כל שהוא יהיה שמיש. וגם רציתי לשמור על קצת רכות ועל הפרטים הייחודים של האות כדי להתייחס ליידיש ולווייברטייטש – כך שלא משנה איך זה יכתב בשפות האלו, אדע שזה פשוט עובד."

תהליך עיצוב ה'יידיש מונו', מתארת אלזה, היה הכל מלבד ליניארי. "ביליתי זמן רב בחיפוש אחר מסמכים וכתבי־יד", היא נזכרת, "וניסיתי להבין את ההבדל בין יידיש לעברית". זה כלל ביקורים בארכיונים, ארגון פגישות וחומרים על השפה לאורך מאות השנים תוך התייחסות מקבילה לעברית מודרנית, אך בריחוק מסוים. ניסויים בקליגרפיה מרובעת עזרו לאלזה להבין את תנועת האותיות העבריות, אם כי לא תמיד היה לה קל להתנתק לחלוטין מההיכרותה עם הכתב הלטיני. "זה משהו שאני לא יכולה להיפטר ממנו", היא מודה. "אז חשוב לומר כאן שזו הגישה האישית שלי ליידיש."

אז מה בעצם הופך את הגופן ליידיש? "תלוי איך משתמשים בו", הייתה אחת התשובות שקיבלה. אבל עיצוב 'יידיש מונו' גילה שמאפיינים טיפוגרפיים רבים ביידיש לא נלקחו בחשבון בעברית המודרנית. בהשוואה לכתבים לטיניים, קיריליים וערביים התומכים במספר שפות, זה העלה כמה נקודות משמעותיות בהבדלים עם העברית שלהן נדרשה אלזה בעיצוב הפונט. את הפתרונות היא לקחה לעיתים שוב מהיכרותה עם הלטינית - "מעניין לראות אילו שפות אחרות יכולות להיכתב גם על־ידי האלפבית העברי (כמו ארמית)", מציינת אלזה. "כך שיש עוד אפשרויות לראות צורות חדשות בטיפוגרפיה העברית. זה בעצם כמו לפתוח עוד דלת."

יידיש מדוברת כיום על ידי כמיליון וחצי בני אדם, בעיקר ברחבי ישראל, אירופה, רוסיה וארצות הברית, ובדרך כלל בקהילות יהודיות אשכנזיות דתיות יותר. אולם מבחינה היסטורית, טיפוס האות ביידיש יכול להיות מיוצג בפרספקטיבה מגוונת מאוד, החל מכתבי עת קומוניסטיים מתחילת המאה העשרים ועד כרזות תיאטרון בברזיל כיום. "יידיש מלאה בניגודים", מציינת אלזה. "זה גם מה שמקשה על ההבחנה מהשפה העברית - פעם מצאתי כרזה משנות התשעים בניו יורק שמשתמשת ביידיש מצוירת ביד כמעין קוד. גם ההקשר הזה חשוב שילקח בחשבון".

אלזה מאמינה שעבודה עם טיפוגרפים אחרים תוכל להביא את הטיפוגרפיה היידית כך שתעמוד בקנה אחד עם העברית המודרנית

מעבר לבריף של Casa Do Povo, ׳יידיש מונו׳ עדיין בפיתוח על ידי אלזה כשהיא למעשה שוקלת להרחיב את הגופן. מבחינה טיפוגרפית, היא בעיקר עוד רוצה לחקור ליגטורות וצירופי אותיות שיחודיים ליידיש. "אני רק רוצה לתת לאנשים את האפשרות להשתמש בפיצ׳ר גם בשפה המיוחדת הזו, וזה מאוד הגיוני כי יש כל כך הרבה אותיות ביידיש שפשוט נועדו להיות מחוברות ביחד." היא מאמינה כי עבודה עם טיפוגרפים אחרים יכולה להביא את הטיפוגרפיה היידית כך שתעמוד בקנה אחד עם העברית המודרנית או אפילו מעבר לכך. בכל מקרה, הפרויקט ללא ספק העלה את המודעות לטיפוס האות הייחודי של היידיש, ויש לו אפשרויות רבות לפיתוח. "אני רק באמצע התהליך", היא מסכמת, "אני בוודאות עוד לא מחליטה איך זה יכול להתפתח וכיצד ישתמשו בזה בעתיד."

תוכל/י/ו לראות עוד מעבודתיה של אלזה באתר ובאינסטגרם שלה.