בוגרים.ות עיצוב גרפי בשירות המלחמה בסרטן השד

בתור אחת הבוגרות שהציגו בתערוכת הגמר של התואר השני בתקשורת חזותית בבצלאל בשנה שעברה, הפרויקט של אלה, שלמדה איתי, תפס אותי במיוחד. "המנגישד" הוא כלי ממשקי המנגיש את תוצאות בדיקות הדימות הרפואיות שעוברות נשים לגילוי מוקדם או אבחון של סרטן שד (MRI, אולטראסאונד, ממוגרפיה). אולי כי עברתי בעצמי כמה בדיקות ואולי פשוט כי אני אישה, הרגשתי שחשיבותו של הפרויקט בלתי ניתנת לויכוח. אז החלטתי לפגוש את אלה לשיחה מעמיקה על נשיות, נגישות רפואית ותפקידו החשוב של Service design.

מתוך פרויקט ״המנגישד״. צילום: דור קדמי

הי אלה, איזה כיף להיפגש שוב. ספרי לי קצת, איך עלה לך הרעיון?

במסגרת חילופי הסטודנטים מטעם בצלאל, הגעתי למילאנו. במהלך הסמסטר בפוליטכניקו גיליתי תרבות שלמה של אסתטיקה ומחשבה על עיצוב ככלי מהותי בחיי היום־יום בכלל ובהנגשת מידע בפרט. במילאנו, הכל מקבל משמעות אסתטית, הכל יפה, לא משנה מה זה. זה יכול להיות פח ברחוב, קרונות הרכבת עצמם או פוסטרים ברחוב. הכל מאוד מושקע. כך התחיל להיטמע אצלי המושג Service design, ומחשבות על התקשורת בין ממשק למשתמשים ולמשתמשות בעצמם.

יותר מזה, היתה לי חוויה משמעותית כמישהי שמגיעה אל כל היופי הזה מתרבות אחרת ושונה מאוד - כיוון הכתיבה שונה, השפה, הימים בשבוע. מצאתי את עצמי מסבירה כל הזמן ועונה על שאלות. וכשאת כל הזמן צריכה להסביר "למה זה ככה", זה גורם לך לשאול את עצמך שאלות מהסוג הזה.

ומתוך זה, איך הגיע הרעיון להתייחס דווקא לנושא סרטן השד?

בתוך החוויה הזו, ומשום שנשים קרובות וחשובות לי חלו, כאשר הגעתי לביקור בארץ עברתי גם את אחת מבדיקת המעקב הנדרשות. לראשונה בחיי, כשהגעתי לבדיקה, המכשיר היה מרופד. באמת שהזלתי דמעה. כל מה שעבר לי בראש היא המחשבה שמישהו, או אולי אפילו מישהי, בעולם, חשבה על הנבדקות. על החויה הלא נוחה של להיות מונחת על פלסטיק בלי לזוז במשך כחצי שעה. מישהי חשבה עליהן וניסתה להעניק להן פתרון לבעיה אחת מתוך כל הבעיות בסיטואציה הזו.

״אני לא מדברת על אסתטיקה לשם אסתטיקה, אלא על התפקיד שלה. דווקא בתוך מרחב מרגיע, מסודר ואסתטי, אפשר להירגע ולהתעמק בדברים החשובים"

המחשבה הבאה הייתה "דברים לא חייבים להיות כמו שהתרגלנו אליהם". טפסי התוצאות לא חייבים להיות כל כך קרים, לא ברורים ולא נגישים לנבדקת כמו שאני חווה אותם. הם יכולים להיראות לגמרי אחרת. לימודי התואר השני (בהובלתה ואוצרותה של ד''ר ליאת לביא) איפשרו לי צורות מחשבה חדשות על המציאות. הבנתי בפשטות שאפשר לקחת מרכיבים שלה ולהרכיב אותה מחדש בדרכים אחרות.

נשמע מאוד מרגש. בעיקר ההבנה שה"נשים" שאת מנסה למצוא להן פתרון היא בעצם את בעצמך.

נכון. זה הגיע מתוך חויה אישית שהיא גם חויה כללית של המון נשים. ממש בתחילת הפרויקט העמידה בפניי פרופ' רותו מודן את השאלה: "את רוצה להציג איך את מרגישה, או שאת רוצה לפתור את הבעיה?" והחידוד הזה הלך איתי לאורך כל הפרויקט. למדתי הרבה על עצמי תוך כדי תנועה ובמבט לאחור שמתי לב שהרבה עבודות שעשיתי במהלך הסמסטר עסקו בנשיות ובנושא הזה במיוחד.

בקורס "חדר פלאות" בהנחיית פרופ' מרב סלומון העזתי לראשונה לעסוק בזה. יצרתי עיצוב ידני לטופסי הבדיקות האישיים שלי. דיברתי על החוויה הרגשית שהטפסים מייצרים אצלי וזו היתה הדרך לספר את הסיפור שלי. האומץ להיחשף היה בזכות האווירה המדהימה בקורס ומתוך העובדה שהיינו פורום נשי, מקבל ומכיל. זו היתה סביבה שאיפשרה את זה. אני חושבת שזה שהלכתי עד הקצה שלי, איפשר לי לקחת צעד אחורה, להתבונן ולהגיד: יש לי תפקיד. אני רוצה לפתור את זה.

הפרויקט מוצג בתערוכת הגמר של התואר השני בתקשורת חזותית בבצלאל

כמעט במקביל הצגתי בשבוע העיצוב 2021, בתערוכה "כישופוני", של המחלקה שלנו באוצרות של חמוטל אתר ורינת הדר, את הפרויקט "לחשי ריפוי". במסגרת המחקר המקדים מצאתי מאמר שמדבר על לחשי ריפוי של נשים יהודיות מלפני מאה שנה. בפרויקט יצרתי דימויים של גוף נשי שעשויים מהטקסטים עצמם, כך שבעצם שוב עסקתי בגוף הנשי ובמאפיינים שלו, בשילוב עם ריפוי.

וזה גרם לך לצאת ולחקור את הנושא יותר לעומק מן הצד המדעי רפואי?

בהחלט. אני חושבת שהמחקר החל כבר בקורס בהנחיית ד"ר נעמי מאירי דן שבו עסקנו בפיענוח ביטויים חזותיים, ובחרתי לחקור כרזות הקוראות לנשים להיבדק. תמיד היה בהן משהו שהפריע לי ולא ידעתי להסביר מה. היום אני יודעת להגיד שמה שמפריע לי בקמפיינים האלו הוא שהפרסומים מנסים ליצור מודעות, אבל מודעות לא שווה כלום בלי נגישות. בלי תורים, בלי מיכשור נגיש ובלי שנשים מבינות את תוצאות הבדיקות שלהן עצמן.

אז בואי נחזור לתוצאות הבדיקה. מה בעיקר הפריע לך בטפסים האלו ומה החלופה שהפרויקט שלך מציע?

הטפסים הקיימים היום הם אסופת מילים ומשפטים אבחנתיים שאין לנבדקת דרך להבין אותם. אם כבר נותנים מידע הוא בשפה רפואית, שאינה נגישה לרובנו. את הסריקות עצמן מקבלות הנבדקות על גבי דיסק, כך שלרוב אין כיצד לצפות בהן או איך לפענח מה רואים במידה והצלחנו. בפרויקט שעיצבתי מוצעת בעצם חלופה לאופן בו מוצגות תוצאות הבדיקות כיום, על מנת לצמצם את הפער התקשורתי – המילולי והחזותי – הקיים בין הנבדקות לצוות הרפואי. בניגוד לטופס ובו טבלה המתארת את תוצאות הבדיקה בשפה רפואית ולא נגישה, מציעה המערכת המחשה גרפית של מיקום, אפיון ודירוג הממצאים, לצד האפשרות לצפות בסריקות עצמן ולהשוות את הבדיקה הנוכחית לקודמותיה.

זאת ממש פריצת דרך! מעניין אותי לשמוע בהקשר הזה, אילו החלטות חזותיות מהותיות הובילו אותך בעיצוב הממשק?

היה אתגר להציג גוף נשי חשוף – מצד אחד לא רציתי לצלם מישהי ולהציג על הגוף שלה נתונים של בדיקות מהסוג הזה, ומצד שני, כמעט ולא קיימים ברשת דימויי גוף נשיים שנאמנים למציאות. הייצוגים של גוף נשי שניתן למצוא הם הייצוגים שנלקחו ל'קצוות'. בסופו של דבר פתרתי את זה על ידי שימוש בסריקת גוף תלת מימדית של אישה שנסרקה לצורך מוצר רפואי והעלתה את הקובץ כפתוח לשימוש. זהו גם אחד הנושאים שהייתי רוצה לפתור הלאה בפרויקט – לייצג צורות גוף שונות המאפשרות יותר הזדהות.

״הרגשתי שליחות. הבנתי שלא עסקו בזה לפני ושיש לי תפקיד. בעיקר, העובדה שזיהיתי פה פער כל כך גדול, גרמה לי לרצות לפתור את זה״

בסופו של דבר, על דימוי הגוף מופיעה דיאגרמה ובה מוצגים הנתונים. לממשק יש שני צירים: הציר האופקי מדבר על תאריכי הבדיקות והציר האנכי מדבר על העמקת המידע. הממשק מאפשר לנבדקת בחירה לגבי רמת פירוט המידע שהיא רוצה להיחשף אליו. עוד משהו שהיה חשוב לי הוא היחס לציר הזמן, לאפשר מעקב עצמי ביחס לשנים הקודמות. והכי חשוב, להנגיש בצורה מאוד פשוטה וברורה את הפעולות שהנבדקת צריכה לעשות בעקבות התוצאות.

והאסתטיקה, מה מקומה?

יופי אינו המטרה בפרויקט, אבל הוא כן אחד הכלים. זה נשמע שיטחי, אבל ביופי יש משהו מאוד מנחם. אני לא מדברת על אסתטיקה לשם אסתטיקה, אלא על התפקיד שלה. דווקא בתוך מרחב מרגיע, מסודר ואסתטי, אפשר להירגע ולהתעמק בדברים החשובים.

את חוקרת את עולם התוכן הזה כבר מעל שנה וחצי. היה משהו שהפתיע אותך בתוך התהליך?

כשאת מקבלת את הטפסים את מקבלת דף עם מילים. אף אחד לא נותן לך לראות את הסריקות עצמן, שהן של הגוף שלך. פתאום, במהלך ביקור אצל רופאה לאחר הבדיקה, היא דיפדפה בין הסריקות, והצצתי על המסך שלה - ופתאום הבנתי שאני רואה לב! את הלב שלי! מאוד התרגשתי מהמוחשיות שבדבר הזה, הרי מתי יוצא לנו לראות את הלב שלנו? פתאום היכתה בי ההבנה שיש בזה גם יופי. שהבדיקות יכולות לחבר אותי לגוף שלי ולא רק להרחיק. שאפשר גם להתרגש מהסריקות האלו, לא רק לפחד.

מתוך עיצוב הממשק המציג לנבדקות את הנתונים בצורה ברורה

אז איך באמת משמרים את ההתרגשות מן העשייה והגילויים ואולי גם התשוקה בפרויקט ארוך כל כך? מה הניע אותך לאורך הדרך?

הרגשתי שליחות. הבנתי שלא עסקו בזה לפני ושיש לי תפקיד. בעיקר, העובדה שזיהיתי פה פער כל כך גדול, גרמה לי לרצות לפתור את זה. הפרויקט נולד מצורך אמיתי וההבנה שתקשורת חזותית יכולה לתת מענה מהותי, הניעה אותי קדימה. כמות התחומים שנוגעים בתקשורת חזותית בתוך המרחב הזה כמו: Data visualization, פיענוח תצלומי אוויר, צילום דיגטלי, קוד ועוד... פשוט ריתקה אותי ופתחה לי עוד ועוד זוויות. באיזה שהוא מקום זה גם הפך לאתגר, כמו חידה כזו שאני חייבת לפתור, ונהניתי מאוד גם מהדרך עצמה.

מה היו מקורות ההשראה שלך לפרויקט?

במהלך הפרויקט בחנתי כמה מודלים וחקרתי המון תחומים ועולמות תוכן. אחד המעצבים שנחשפתי אליו באיטלקיה היה ברונו מונארי. מונארי הוא מעצב, מאייר, חוקר וכותב והוא מאוד השפיע עליי מבחינה רעיונית בכל מה שקשור להמחשת נתונים. באחד מספריו, ספרון קטן בשם 'מציירים עץ' (drawing a tree), שכביכול מסביר איך לצייר עצים, אך למעשה מסביר איך להסתכל על עצים. הספר מלווה באיורים מאוד פשוטים ובסיסיים, בשני צבעים בלבד (שחור וירוק) ומונארי חוזר לאורך הספר על אותו משפט, ובו הטענה שלכל עץ יש נוסחה קבועה. מונארי מעודד אותנו ללכת ברחוב, להביט על העצים ולשאול את עצמנו מה הסיפור שלהם. אם הם לא תואמים את הנוסחה שלו, עלינו לחשוב למה, מה קרה להם בדרך. הדבקות והחזרתיות של מונארי על אותו המשפט והשיטה גרמו לי לרצות לבנות שיטה שתאפשר למשתמשות שלי להשתמש באופן אינטואיטיבי במערכת.

ויש עוד כיוון שחשוב לי לדבר עליו, שאני מרגישה שמאוד התפתח בעקבות הלימודים בתכנית- היחס שלי לטכנולוגיה. בהזדמנויות שונות במהלך התכנית – אם זה בהנחיית ליאת סגל או ד''ר רועי עמית - גיליתי כמה שטכנולוגיה היא לא הדבר הקר והמאיים שאנחנו רגילות לדמיין. היא כלי, וככזו היא תלויה ביוצרות וביוצרים שלה. היא יכולה להיות רגישה ונעימה ומכילה אם נייצר אותה ככזו, וכדי לייצר אותה ככזו אנחנו צריכות להיות נוכחות שם, בנקודות שבהן היא נוצרת.

אני חייבת להסכים איתך. אז מה החלום? מה העתיד של הפרויקט?

החלום שלי הוא שהממשק יוטמע ויהפוך לכלי ב"עולם האמיתי". שהוא יהווה פתרון אמיתי לנבדקות ובעיקר, שבתוך כל ההתמודדות, הן ידעו שחושבים עליהן.

> תודה אינסופית לעילי סקוטלסקי על התכנות והפיתוח של הפרויקט.

אלה בן עמרם היא מעצבת חווית משתמש.ת, בוגרת תואר שני בתקשורת חזותית (בצלאל + הפוליטכניקו במילאנו). עוסקת בעיצוב והנגשת מידע רפואי, ובטכנולוגיה ככלי מרפא ואמפתי. מעצבת אתרים, חוקרת ואוצרת.