יש רגעים שבהם עולם התקשורת החזותית לוחץ על Pause. לא כדי לעצור, אלא כדי להתבונן על עצמו ולהבין מה חשוב באמת במקצוע שנמצא בתנועה בלתי פוסקת. תשעה סטודנטים וסטודנטיות לעיצוב גרפי מבתי הספר השונים לעיצוב בארץ שיתפו אותנו במפגש האישי שלהם עם מהפכת הבינה המלאכותית – הפחדים, ההתלהבות, הנקודות שעליהן היא לוחצת ואיפה היא מאפשרת ליצור בצורה אחרת. התמונה שמתקבלת אינה אחידה, אבל היא כן מעידה על דור שמבין שהטכנולוגיה כבר כאן, והשאלה היא איך לעבוד איתה בלי לוותר על עצמנו.
ירון פזמן: ״מעצב ללא חשיבה ויכולת הובלת רעיון פשוט ייעלם – לא בגלל המכונה, אלא בגלל עצמו״
עיצוב ו־AI, איפה זה פוגש את הסטודנטים של היום
נדמה שכל שיחה על עיצוב בימים אלה מגיעה מהר מאוד לדיון סוער על בינה מלאכותית ועל איך היא משנה במהירות את המקצוע. אבל מאחורי החרדה משינוי מסתתר משהו עמוק יותר, כמעט פילוסופי. סטודנטים לעיצוב, אלו שייכנסו לתעשייה בשנים הקרובות, מגלים שהשאלה האמיתית אינה רק ״איך משתמשים בכלי החדש״, אלא ״מה תפקיד המעצב בתוך כל זה״. הפערים שנתגלו בשיחות איתם אינם רק מקצועיים אלא גם ערכיים. יש מי שרואה בבינה המלאכותית שותפה שימושית לתהליך, יש מי שמרגיש שהיא מאיימת לרוקן את היצירה מנשמה, ויש מי שמקבל אותה כ״עוד כלי״ וחלק בלתי נפרד מארגז הכלים.
אבל כולם, בלי יוצא מן הכלל, מבינים שהמפגש עם AI כבר משנה את הדרך שבה מעצבים יוצרים. השאלה הגדולה היא לא רק אם להשתמש בה, אלא גם איך ומתי, ואיפה עובר הגבול שבו הטכנולוגיה מפסיקה לשרת את היצירה ומתחילה להכתיב אותה.
יונתן לייבה: ״המעצבים יידרשו להצדיק את עצמם מחדש – לא דרך הביצוע, אלא דרך החשיבה״
השאלה סביב השימוש בבינה מלאכותית חושפת פערי גישה עמוקים. הסטודנטית געש בני מהמכללה למנהל אומרת ש״אנחנו תמיד צריכים להיות אלה שמובילים את ה־AI ולא להיפך. כל עוד אנחנו אלה ששולטים – עדיין אין ל־AI את האיכויות והיצירתיות הנדרשות ממעצב״.
יונתן לייבה מביה״ס לעיצוב של אוני׳ חיפה מאמין ש״התפקיד שלנו כמעצבים הוא להיעזר בבינה המלאכותית בתהליך העיצוב, אבל לא לאפשר לה לעצב במקומנו, כי אז פשוט לא יצרנו כלום״. בעיניו, מקומה של הבינה המלאכותית הוא בעיקר עבור מחקר, סקיצות וכלים טכניים. גם נעם וקסלר משנקר סבורה ששימוש בבינה מלאכותית לייצור התוצר הסופי הוא קו אדום. ״שימוש בבינה מלאכותית בלי שמעצבים יחשבו, יחקרו ויקבלו החלטות בעצמם עלול להוביל לתוצרים שטחיים וחסרי אופי״, היא אומרת.
מתוך פרויקט של געש בני ורתם בטיטו: סקיצה לבושם ואריזה שנוצרה בפרומטים ב«AI, ושימשה כבסיס ליצירה הפיזית בשלבים המאוחרים.
מנגד, הילה לוסטיג מביה״ס לעיצוב של אוני׳ חיפה מציגה גישה פתוחה יותר. בעיניה, ״ה־AI הוא כמו ביצועיסט שעובד בשבילנו ואנחנו אלה שמכוונים אותו״. היא מדגישה את חשיבות ההובלה האנושית לאורך כל הפרויקט, ואת הבעייתיות שבשימוש בבינה מלאכותית בלי לדעת מראש לאיזו תוצאה מכוונים. ״ה־AI יכול לייצר כמעט כל מה שנדמיין״, היא אומרת.
לפי אילן פריאל מבצלאל ״לכל מעצב יש את המצפן המוסרי שלו. אני מעדיף ללמוד לבד את מה שאני צריך כדי להשלים את הפרויקט, או לפנות לקולגה מהתחום המתאים״. מבחינתו, בינה מלאכותית היא פתרון שנכנס לתמונה רק כשאין ברירה אחרת.
"אמא תראי מה ג׳ינרטתי״ – על יצירתיות בעולם של פרומפטים
השאלה האם עבודות שנוצרות באמצעות בינה מלאכותית יכולות להיחשב מקוריות, ואם כן, למי מגיע הקרדיט, חושפת מחלוקת חדה במיוחד. נעם וקסלר סבורה שמקוריות אמיתית לא אפשרית בעבודה עם בינה מלאכותית. לדבריה, ״מוח האדם מעבד את העולם החזותי בצורה אותנטית, חווייתית ואנושית, בעוד ה־AI פשוט מעתיק, משכפל ומייצר אשליה של יצירתיות״.
מנגד, יונתן לייבה מציג תפיסה הפוכה. ״גם באמנות אנושית אין יש מאין״, הוא אומר. מבחינתו, כמו שהבינה המלאכותית מבוססת על מידע קיים, כך גם היוצר האנושי. ״בעיניי אין עבודה באמת מקורית, עם או בלי AI״.
הילה לוסטיג: ״המקוריות לא מגיעה מהבינה המלאכותית, אלא מהיכולת האנושית לפתח קונספט, לחשוב לעומק ולשלוט בתהליך״
ליהיא דרור מ־HIT מאמינה ש״הייחוד נולד מהבחירות שהמעצב עושה לאורך הדרך, כמו ניסוח הרעיון, בחירת הפורמט והשינויים שמתבצעים תוך כדי. העריכה והסינון האישי הם מה שנותן לעבודה את החותם שלה״. הילה לוסטיג מדגישה שהמקוריות עדיין תלויה באדם: ״מעצב שיוצר מתוך מחשבה והכוונה מייצר עבודה מקורית. המקוריות לא מגיעה מהבינה המלאכותית, אלא מהיכולת האנושית לפתח קונספט, לחשוב לעומק ולשלוט בתהליך״.
ריקי הלטובסקי מבצלאל מציעה זווית נוספת: ״השאלה המרכזית אינה איך נוצר הדימוי, אלא האם התוצאה הסופית מצליחה להעביר רעיון יצירתי ומעניין״. יותם קנרק משנקר מציע מבט מורכב יותר. לדבריו, ״מקוריות יכולה להתקיים גם בעבודה גנרטיבית, כל עוד מתקיים בתוכה תהליך אנושי אמיתי – שאילת שאלות, בחירה, ליטוש ועיבוד״. מבחינתו, מקוריות נקבעת לא רק לפי האמצעי אלא לפי התחושה, המסר והתהליך שהעבודה עברה.
עתיד המקצוע: בין חרדה לתקווה זהירה
כאן הדעות נעות בין חרדה לבין זהירות אופטימית. נעם וקסלר מקווה שהעולם ״יתעייף מדימויים גנרטיביים״ ויחזור להעדיף יצירה אנושית. היא מצפה ל״התפיידות״ של שימוש בכלים גנרטיביים לטובת עבודות שמבוצעות במלואן על־ידי בני אדם. מבחינתה, המקצוע יתחזק דווקא מתוך היכולת האנושית להביא רגש, נשמה וחוסר־שלמות – מרכיבים שאין ל־AI.
יונתן לייבה רואה עתיד שבו ״המעצבים יידרשו להצדיק את עצמם מחדש – לא דרך הביצוע, אלא דרך החשיבה״. הוא מזהיר מפני אובדן כישורים, אך מאמין שמעצב טוב יישאר חיוני. ירון פזמן מ־SCE מציג ביטחון דומה: ה־AI יישאר כלי עזר, אך ״מעצב ללא חשיבה ויכולת הובלת רעיון פשוט ייעלם – לא בגלל המכונה, אלא בגלל עצמו״.
ריקי הלטובסקי: ״השאלה המרכזית אינה איך נוצר הדימוי, אלא האם התוצאה הסופית מצליחה להעביר רעיון יצירתי ומעניין״
מנגד, ליהיא דרור מציעה חזון אופטימי בהרבה. לדבריה, ״הבינה המלאכותית תגלגל את המקצוע למקום עמוק יותר – פחות טכני, יותר מחשבתי״. געש בני מוסיפה ש״המעצבים הם אלה שיובילו את הכלים ולא להפך״.
ובסופו של דבר, כולם מסכימים על דבר אחד: המקצוע לא נעלם, הוא פשוט משנה צורה.
איך בינה מלאכותית משתלבת בעבודה היומיומית?
הסטודנטים מתארים מנעד רחב של דרכי שימוש – משילוב מלא לאורך כל התהליך ועד הימנעות כמעט מוחלטת. הילה לוסטיג, שמשלבת AI בכל שלב, מספרת שהיא אף נהנית מהעבודה הזו. היא משתמשת בכלים בעיקר לעבודה עם תמונות וסרטונים, ורואה בבינה מלאכותית לא תחליף, אלא מאיץ יצירתי: ״חשוב לי לדייק עד שאני מקבלת בדיוק את מה שדמיינתי״.
יותם קנרק, שנקר: ״מקוריות יכולה להתקיים גם בעבודה גנרטיבית, כל עוד מתקיים בתוכה תהליך אנושי אמיתי – שאילת שאלות, בחירה, ליטוש ועיבוד״
ליהיא דרור מגדירה את השימוש בבינה מלאכותית כ״עולם חדש שנפתח בפניי״. היא משלבת כלים גנרטיביים רק לאחר גיבוש הרעיון המרכזי: ״היום אני יכולה לשלב בעיצובים שלי כלים שלא היו זמינים לי קודם, כמו מידול תלת־ממדי או עבודה במדיומים נוספים, וזה מאפשר לי להרחיב את השפה העיצובית שלי״.
אילן פריאל מצמצם את השימוש בכלי AI למקרי צורך בלבד. מבחינתו, ״אם אני מסוגל לעשות משהו בעצמי – חובה שאעשה אותו״. הבינה המלאכותית נכנסת אצלו לפעולה רק כשזמן או טכניקה מגבילים, לרוב בנקודות צדדיות שאינן מופיעות כמעט בתוצר הסופי, כמו מוקאפים או טקסט־דמה.
יותם קנרק נעזר בעיקר ב־AI כ״מנוע מחקרי״. הוא משתמש בו כדי לחדד מושגים, להבין הקשרים תרבותיים ולהיעזר בידע שקיים ומופץ בעולם כדי לדייק את המחקר שמלווה את העבודה.
געש בני מתארת תהליך מובנה שבו ה־AI משמש להפקת פרסומות ומוקאפים מורכבים במסגרת קורס. פרומפטים מדויקים מייצרים דימויים, זוויות צילום ותנועות מצלמה, והכול לאחר בניית סטורי־בורד מסודר. התוצאה: יצירה שמדמה יום צילום שלם, בלי לצאת מהכיתה.
מה “מותר” ומה “אסור” בתהליך העיצוב עם AI?
גם כאן הדעות מגוונות. יונתן לייבה מציב גבול חד: ״מותר להשתמש בכלי לצורך מחקר וכתיבה, אבל אסור לייצר איתו פרויקט שלם״. ירון פזמן מסכים: ״אסור לוותר על ההחלטות העיצוביות המהותיות״ ומוסיף שגם ״איורים, שפה עיצובית והחלטות יצירתיות – אלה דברים שהמעצב צריך לקבוע, לא ה־AI״.
נעם וקסלר: ״שימוש בבינה מלאכותית בלי שמעצבים יחשבו, יחקרו ויקבלו החלטות בעצמם עלול להוביל לתוצרים שטחיים וחסרי אופי״
מנגד, הילה לוסטיג מציעה כלל גמיש בהרבה: ״מותר כמעט הכול – אסור שהיא תחליט בשבילנו. העבודה צריכה להיות נכונה וחכמה״. ליהיא דרור מדגישה גבול אתי ברור: ״אסור לחקות סגנונות של יוצרים קיימים. בעיניי זו מחיקה של זהות״.
ריקי הלטובסקי מוסיפה שהשיפוט היחיד צריך להיות איכות התוצאה: ״לא הכלי שבו השתמשו, אלא מה העבודה מצליחה להעביר״.
אילן פריאל, בצלאל: ״לכל אחד יש מצפן מוסרי שלו. בשבילי בינה מלאכותית היא אופציה רק כשאין אופציה אחרת״
נעם וקסלר לא עושה שימוש בבינה מלאכותית, אך מאמינה שזה בסדר להיעזר בה למחקר ולחשיבה, ולא ליצירת תוצר מוגמר. וגם זאת, רק תוך הפעלה של שיקול דעת ומעורבות אישית של המעצב. ויותם קנרק מזכיר שהגבול האמיתי אינו טכני אלא מודעות: ״כל עוד המעצב מבין את המשמעות של הבחירות שלו ובודק כל שלב – הכול לגיטימי״.
דור שלא מפחד מהטכנולוגיה – אלא מבין את מקומו בתוכה
הדור שנכנס היום לעולם התקשורת החזותית חי במציאות שבה בינה מלאכותית כבר כאן. היא חלק מהכיתה, מהסטודיו ומהשיחה המקצועית. הסטודנטים שפגשנו מסתכלים עליה בצורה מפוכחת: ללמוד את הכלים, להבין את הגבולות שלהם, ולהשתמש בהם רק כשהם באמת משרתים את הרעיון.
מתוך התשובות שלהם עולה מסר ברור: הבינה המלאכותית משנה את המקצוע, אבל לא מחליפה אותו. היא גורמת למעצבים לשאול שאלות טובות יותר, להבין מהו חותם אישי, להתעקש על מקוריות, ולהבחין בין מה שהטכנולוגיה יכולה לעשות לבין מה שעדיין דורש עין ויד אנושית.
הם לא עטופים באשליות. הם רואים את הסכנות – אובדן זהות, שחיקה של מיומנויות ושעתוק אינסופי – אבל גם את ההזדמנויות. חלקם מאמינים שהכלים האלו רק יעמיקו את התפקיד של המעצב, ואחרים חוששים מאובדן ייחודיות. כולם מסכימים שהשאלה האמיתית היא לא מה ה־AI מסוגל לייצר, אלא מה אנחנו בוחרים לייצר בעזרתו.
הילה לוסטיג – דימויים מתוך פרויקט המבוסס על הדפסי לינולאום שהונפשו באמצעות AI.
בסופו של דבר, השיחות איתם מחדדות מחדש את תפקיד המעצב. בינה מלאכותית יכולה לייצר דימויים, אבל לא רגש. היא יכולה להרכיב קומפוזיציה, אבל לא להבין למה. היא יכולה לענות, אבל לא לשאול. כאן נמצא הכוח של הדור הצעיר.
הם לא שואלים ״האם הבינה תישאר״? זה כבר ברור. הם שואלים איך להישאר מעצבים טובים בעולם שמשתנה כל הזמן. מתוך המקום הזה צומח עתיד המקצוע: לא מתוך פחד מהטכנולוגיה, אלא מתוך הבנה שבסוף אנחנו, המעצבים, נשארים אנושיים.
תודה לסטודנטים שהשתתפו בכתבה:
אילן פריאל מבצלאל, שנה ג׳ ilan_priel@
נעם וקסלר משנקר, שנה ד׳ nomowexx@
יותם קנרק משנקר שנה ג׳ yotam_kanarek@
געש בני מהמכללה למנהל, שנה ד׳ gaashbeny@
ליהיא דרור מהמכון הטכנולוגי חולון, שנה ד׳ liheedror@
ירון פזמן ממכללת סמי שמעון, שנה ד׳ yfgraphicdesboy@
ריקי הלטובסקי מבצלאל השלוחה החרדית, שנה ג׳ aki._.0699@
יונתן לייבה מביה״ס לעיצוב של אוני׳ חיפה, שנה ג׳ yonatanleibaa@
הילה לוסטיג מביה״ס לעיצוב של אוני׳ חיפה, שנה ד׳ hila_lustig@
עבודות אקדמיות שנעשו בעזרת AI, מימין לשמאל: ירון פזמן – דימוי של הכנסת כאי מרחף, מנותק מהמציאות ומהציבור. יותם קנרק – דיוקן סוריאליסטי שיצר בעזרת צ׳אט, בהשראת דאלי, ללא רפרנס, שמדגיש גם מאפיינים אישיים וגם השפעות ישירות מהאמן. אילן פריאל – הומאז׳ לפנתרים השחורים: לטרינג באילוסטרייטור, קולאז׳ בפוטושופ, וטקסט ותיקוני תאורה ועומק ב־AI.
