פרופ׳ עדי שטרן: ״תוך כמה שנים הבינה המלאכותית תשנה לגמרי את מקצועות העיצוב״

הריאיון הזה תוכנן להיות חלק ממגזין מודפס שהיה אמור לצאת מיד עם תחילת שנת הלימודים האקדמית, קצת אחרי שמחת תורה. היה זה לפני החגים, האופטימיות הייתה בשיאה וחשבנו שנושא המגזין יהיה "עתיד". רצינו להתייחס לשינויים המהירים בתחום הבינה המלאכותית והמשמעויות שיש להם בתחום העיצוב הגרפי והטיפוגרפיה העברית. התכנון היה לפנות לשני מעצבים גרפיים העומדים בראש שני בתי ספר מרכזיים לעיצוב בישראל ולבחון איתם את הנושאים האלה. הראשון הוא פרופ׳ עדי שטרן, מעצב גרפי וטיפוגרף בהכשרתו, בוגר בצלאל בתואר הראשון בתקשורת חזותית בשנות התשעים ותואר שני בטיפוגרפיה מאוניברסיטת רדינג באנגליה, וכיום מכהן כנשיא בצלאל. השיחה איתו הפכה לקריאת כיוון אופטימית לעיצוב עתיד טוב יותר, ולכן חשבנו שכדאי בכל זאת לפרסמו.

■■■

היי עדי, התכנסו פה לדבר על העתיד, אז בוא נתחיל במבט רחב – תוכל לתת לנו דוגמאות לפרויקטים כאלה של מחקר וחדשנות בעשייה העכשווית של בצלאל?
בהחלט. אנחנו מסתכלים כאמור קדימה אל העתיד אבל גם על ההווה ומעוניינים לפתח יותר ויותר פעילות מחקר שמכילה גם מחקר שנקרא לו קונבנציונלי, אוניברסיטאי, וגם מחקר בזירות אחרות, זאת אומרת מחקר שהוא יישומי, מבוסס יצירה וכדומה. בנושא הזה מתפתחים שיתופי פעולה מעניינים גם עם מוסדות אקדמיים בארץ כגון האוניברסיטה העברית, שאינם בהכרח מוסדות לאומנות או עיצוב, בעיקר בתחומים כמו מדעי הטבע, כימיה, ביולוגיה, פיתוח חומרים חדשים וכן הלאה. ישנם גם לא מעט פרויקטים במדעי המחשב בחיבור בעיקר עם גיימינג, ומוסדות בעולם כמו אוניברסיטת טוקיו, איתם גם מתפתחים כאלה הקשורים לעיצוב בתחום הבריאות והתחבורה החכמה.

ישנו למשל פרויקט שעוסק בתקשורת בין בני אדם למכוניות. לדוגמה האינטרקציה הקיימת במבט בין אדם שחוצה את הכביש לבין נהג האוטובוס. מה יהיה כאשר האוטובוס ינוהג בידי בינה מלאכותית? מה יחליף את המבט? ואם נחזור לרגע לתחום הבריאות – אפשר להזכיר עיצוב מערכת שתעסוק בחיווי של רמות כאב, ותחקור את התיאור האינדיבידואלי של הפרט והשיקוף שלו בתוך מערכת הבריאות כולה, על־פי צרכי המשתמש.

״המחשבה על קמפוס עירוני הוא משהו שאני תולה בו המון תקוות ואני חושב שהוא game changer מאוד משמעותי, גם עבורנו וגם עבור ירושלים״

מרתק בהחלט! אבל גם בקשר למבט העתידי – אי־אפשר להתעלם מהמעבר למבנה החדש של בצלאל – מה לדעתך מייחד אותו לעומת אחרים של בתי ספר לעיצוב בארץ? וגם, אם תוכל לשתף אותנו בהשראות שקיבלת מבתי ספר בחו״ל.
אני אנסה גם לענות על השאלה וגם להתמקד באופן פרטיקולרי על דברים ספציפיים. אני אעשה ראשית הפרדה בין שני אלמנטים. אחד הוא תכנון של קמפוס חדש, זאת אומרת המבנה עצמו והשיקולים, החלטות אדריכליות וגם עיצוביות שקשורות לסוגיה של החיים בלב עיר, והשני הוא מכלול המבנים שלנו בעיר והתכנון של בצלאל כולה, שכוללת את כולם, כקמפוס עירוני. בהקשר הזה, אני תולה המון תקוות ברעיון ה׳קמפוס העירוני׳ ורואה בו game changer מאוד משמעותי, גם עבורנו וגם עבור ירושלים. בניגוד למוסדות אקדמיים אחרים שהם לרוב קריות מבודדות, ולא בהכרח במרכזי הערים – הנוכחות האקדמית או המבנים בהם שוכנת בצלאל פרוסים במרכז העיר במרחק הליכה זה מזה, בסביבה מעורבת, מה שיכול להשפיע בצורה חיובית על המרקם העירוני.

הקמפוס החדש של בצלאל. צילום: אביעד בר־נס

כן, הקמפוס החדש הוא בהחלט במרכז ירושלים, ואני בטוח שיש לזה השפעה משמעותית.
נכון להיום פרוסים כבר שלושה עוגנים במרחק הליכה זה מזה: הקמפוס החדש, הקמפוס ההיסטורי והמעונות. בנוסף, אני מאוד מקווה למקם עוד עוגן אחד או שניים במרחק הליכה קצר. זה גם מה שמאפשר לפזר את הפונקציות האקדמיות, למשל הספרייה היא בקמפוס החדש, אבל יכולים לבוא אליה גם מבניין אחר. זאת אומרת שסטודנט נדרש לפחות פעם בשבוע לטייל בין הקמפוסים ולקחת חלק בדרך בחוויה העירונית של העיר. המחשבה הזו כבר היום ממש מתרחשת, כי כשאני יוצא להביא משהו לאכול בצהריים, אני רואה שהרבה מאלו שמסתובבים סביבי בדרך מהקמפוס לרחוב יפו, אני לא אגזים, הם פחות או יותר אנשי ונשות בצלאל, ומבחינתי זה נפלא, זה משובב נפש.

הקמפוס העירוני של NYU – מסומן במבנים בצבע כחול כהה – פרוס במכרז העיר מנהטן, ניו־יורק.

לגבי קמפוס עירוני מבוזר – אחד מהמקומות המעניינים והדומים יותר בהקשר של אמנות ועיצוב הוא מוסד שנקרא MICA שנמצא בבולטימור, Maryland Institute College of Art. פגשתי שם את אלן לופטון, ראשת החוג לתואר שני בתקשורת חזותית וגם טיפוגרפית מובילה, והיו שם יש שני דברים שמאוד עודדו ועניינו אותי. הראשון הוא שהם פרוסים על מספר דו־ספרתי של מוקדים בעיר, ואותם מרחבים ממוקמים במנעד מאוד מאוד רחב, עד כדי כך שלמשל הם לקחו אולם קולנוע ישן בעיר ושיפצו והפכו אותו לאולם הקרנות של המוסד. וכך הקמפוס ממש שולח זרועות ונטוע בתוך העיר. מעבר לכך זה גם עניין של מיתוג – שאתה הולך ואומר "אה, הנה עוד משהו של המוסד, ועוד משהו ועוד אחד".

והשני שב־MICA יש גם מרכז גדול ומשמעותי ששמו Creative Citizenship שרותם את האנרגיות היצירתיות של הסטודנטים ורוח המוסד, לטובת התמודדות עם האתגרים החברתיים והכלכליים של העיר בולטימור כולה. בית הספר כמוסד לאמנות ועיצוב יוצא החוצה, לוקח חלק, שותף לאתגרים של העיר, לפעולה בקהילות השונות, ובעיניי זה היה מעורר השראה ומהדהד. כשהייתי שם, הרבה מהרעיונות שלנו כבר היו מפותחים, אבל זה מאוד חיזק מחשבות שלי ושל אחרים בבצלאל בהקשר הזה. אז אלו דוגמאות מאוד קונקרטיות שהתחברתי אליהן וניסיתי להביא מהן משהו לבצלאל.

״אני רואה קצב ויזואלי בכל דבר, ולא רק באלמנטים האדריכליים והקבלניים אלא באמת בכל מה שאנחנו עושים – באופן שבו אנחנו רואים את העולם״

בהקשר הזה, אם לדוגמה תלמיד/ה תקשורת חזותית רוצה ללמוד בצורה רצינית כמה קורסים בעיצוב קרמי ועיצוב תאורה כחלק מתפיסה של עצמו כמעצב חלל חזותי, מה במבנה עצמו מעורר בו את העניין לכך?
יש שני אלמנטים מרכזיים בתכנון של קמפוס מבחינת התכנון האדריכלי, שאני מאמין ומקווה מאוד שישנו באופן משמעותי את היצירה ואת ההוראה הרב־תחומית בבצלאל. האלמנט הראשון הוא השקיפות – הרעיון שהאדריכלים באו איתו טיפח סוג של דיון ומחשבה מתפתחת גם על הפדגוגיה. אבל קודם כל העובדה שאתה לומד בבניין, נמצא בו ובגלל הדרך שבה הוא בנוי, יכול להיחשף למה שנעשה בדיסציפלינות אחרות, במחלקות אחרות, היא גבוהה הסתברותית. זה קורה כי יש איזושהי תנועה בבניין, אבל גם בגלל שהכל שקוף, אתה רואה פנימה. כבר עכשיו אני שומע מראשי מחלקות וזה מאוד משמח אותי: "אני רואה אנשים עומדים ומסתכלים ומחליטים להיכנס פנימה, והם מדיסציפלינות שונות". אז עצם החשיפה היא כבר מעודדת.

קמפוס בצלאל. צילום: דניאל חנוך

זה שינוי אדיר ורב־ממדי, אבל אני חושב שזה מאוד מבטיח ואני מרגיש שזה כבר מתחיל להוכיח את עצמו. הרצון בהמשך הוא שברמה הפדגוגית יתאפשרו התנועות האלו ברמת הקורסים של כל סטודנט וסטודנטית, כך שהם יוכלו להרכיב לעצמם מערכת יותר מולטי־דיסציפלינרית. המערכת אף תדרוש את הגיוון הזה מהם. וזה גם מתקשר לתנועה העירונית, כי הרצון הוא שגם ברמת המערכת שאנחנו נבנה לסטודנטים, נדרוש מהם לעבור ממתחם למתחם בתוך העיר כדי להגיע לקורסים מסוימים. זאת עבודה מורכבת אבל אני כבר מרגיש שהיא תשתלם.

רגע, אז אני רק רוצה לדייק ולהבין – האם אתם בונים את התארים בצורה הזאת? האם יש איזשהו רצון ליצור חלק מהתארים כמחייבים ממשקים עם תחומים אחרים כחלק מההכשרה המלאה בתואר?
אנחנו עובדים על זה, אני יכול להגיד שזה קיים במידה מסוימת גם היום בתארים הראשוניים ובשניים. אנחנו חושבים על פורמטים אקדמיים פדגוגיים חדשים שבין השאר עוסקים בשאלות של רב־תחומיות. אני אולי כן אזכיר תוכנית אחת בבצלאל שבה זה נוכח באופן יותר מובהק – התוכנית לתואר הראשון בתרבות חזותית וחומרית – ובתוך התוכנית הזו משולבים גם לימודים מעשיים והם בהכרח נוגעים בדיסציפלינות שונות בבצלאל.

אז בוא נלך עוד קצת קדימה. במבט צופה פני עתיד, אבל כמשהו שמסתכל הלאה באופן מצומצם יותר, נגיד רק לעבר העשור הבא, מה לדעתך התפקיד של בצלאל בתוך התרבות הישראלית?
אני אגיד כך, בצלאל פועלת מימים ימימה באופן אינטנסיבי ונרחב בסוגיות של מעורבות בחברה ועבודה עם קהילות שונות, בדרך כלל מוחלשות. יש עשרות עמותות שאנחנו עובדים איתן בתחומים רבים עבור קהלים של בעלי צרכים מיוחדים כנוער, מבוגרים, בתי חולים ועוד. וזה בנפחים ובהיקפים נרחבים, כך היה לפני המעבר וזה אפילו גדל לאחריו.

״כדי להיות הגון, אני אומר שיש לנו לא מעט סוגיות התאקלמות, ודברים לוקחים זמן, זה שינוי גדול ביחס למה שהיה, אבל יש סבלנות והתרגלות למרחבים״

יש לך דוגמה לשיתוף פעולה כזה?
אולי הדוגמה הטובה ביותר היא פרויקט שרק מתחיל כעת, בשנה וחצי האחרונות. יש לנו צוות בתוך בצלאל שפועל כדי למפות ציבורים שונים בירושלים כחלק מיוזמה חדשה בשיתוף העירייה, רשות הצעירים ומשרדים שונים בתוך עיריית ירושלים, לפרויקט פיתוח אסטרטגי משמעותי שבצלאל היא המנוע המרכזי שלו, זאת אומרת במילים פשוטות, כיצד בצלאל יכולה לתרום בצורה משמעותית להתחדשות העירונית, החברתית, הכלכלית של מרכז העיר ירושלים. והלוואי ונצליח בזה.

אוקיי, דיברנו לא מעט על עיצוב ובצלאל באופן רוחבי, ואולי כדאי שנחזור להתמקד בעיצוב גרפי וטיפוגרפיה, אז שאלה קצת אחרת – כבוגר של התוכנית לתואר שני בטיפוגרפיה באוניברסיטת רדינג באנגליה, באיזה אופן הידע שלך תרם גם לתכנון?
אני לא אדריכל, אני לא מתיימר להיות אדריכל ואני לא יכול לומר שהשפעתי כמעצב או כטיפוגרף על התכנון האדריכלי של הקמפוס, אבל אני חושב שהייתה לי תרומה מסוימת בשני מישורים, הראשון הוא הערות, התייחסויות, מחשבות שלי בתור מרצה כמישהו שמבין מה המשמעות של לעמוד בכיתה, מה המשמעות של ללמד, על כל ההיבטים של הצרכים הטכניים, הפיזיים, המרחביים, הבצלאליים. גם זה צריך לומר, רק ספציפית לבצלאל מתוך המסלול שלי בו. וכדי להיות הגון, אני אומר שיש לנו לא מעט סוגיות התאקלמות, ודברים לוקחים זמן, זה שינוי גדול ביחס למה שהיה, אבל יש סבלנות והתרגלות למרחבים. זה גם חוזר לדברים שראיתי בעולם, כי אתה נחשף להרבה אפשרויות. אתה אומר, רגע, אפשר ללמד לצורך העניין תקשורת חזותית גם ככה, לא רק כמו שהתרגלנו בבצלאל, כמו למשל בסנט מרטינז בלונדון, ב־ZHDK בציריך, אמילי קאר בוונקובר ועוד.

מתוך פרויקט הגמר של יובל הדר ויותם מנו ״אולי תאהב.י גם את זה״, בצלאל תואר ראשון בתקש״ח 2023

ודבר שני, קשור במידה מסוימת לפחות לשאלה שלך, לעניין הטיפוגרפי – והוא שבסופו של דבר בכל מה שאני עושה בחיים, לטוב ולרע, כי זה גם מקשה וממרר את חיי, אני אדם של פרטים, אני רואה טוב. אנשים למדו את זה ולומדים את זה סביבי, ולפעמים זה מקשה עלי, בוודאי, וזה מקשה על הסובבים אותי כי אני מציק בנקודות ספציפיות ולפעמים אולי גם חוטא במיקרו־ניהול. אם להשתמש במטאפורות טיפוגרפיות – אני מחפש את היישור, אני רואה קצב ויזואלי בכל דבר, ולא רק באלמנטים האדריכליים והקבלניים אלא באמת בכל מה שאנחנו עושים – באופן שבו אנחנו רואים את העולם. אגב, אני לא חושב שזה מיוחד רק לי, זה יותר אנחנו המעצבים הגרפיים – אנשים כמונו שעוסקים ונמשכים לעולם הזה ושאולי יש להם כישרון עיצובי. זה מעניין, באנגלית אומרים gifted שזה גם מוכשר/ת וגם מתנה. יש לנו מתנה כזאת, אז לפעמים היא לא בהכרח משהו טוב, כי מגיע איתה גם רף מסוים של ציפיות, ופה זה גם מתחבר להוראת עיצוב ואמנות.

אז אנסה לעשות בהקשר של ההוראה את הסיום של הריאיון. אצייר לך ציר זמן כרונולוגי־אדריכלי לרגע – הסדנאות של שץ, הקמפוס בהר הצופים ועכשיו מגרש הרוסים. איפה אתה רואה את הקמפוס הבא של בצלאל – במאדים? בים? במטאברס?
זה שאלה ממש טובה. תראה, אני כמובן לא יודע, ואני לא יודע כמו שאף אחד לא יודע, ואני עד כדי כך לא יודע שאני לא יודע מה אני לא יודע, כי אנחנו רואים איך העולם מתקדם ומשתנה ואיך דברים שחשבנו והאמנו בהם לפני חמש ועשר ועשרים שנים השתנו לחלוטין, וכמובן שאתה מספיק מבוגר לזכור את העולם שלפני פייסבוק ולפני גוגל אולי.

״זה נראה די ברור שהבינה המלאכותית תהיה מהפיכה ענקית כמעט כמו המהפכה התעשייתית וזה ייקח שנה, שנתיים או חמש, ואז המקצוע של כל מי שעוסק בעיצוב יראה אחרת לגמרי״

זכיתי.
כן, אני חושב שזכית, זכינו. אבל אנחנו רואים את עוצמת ההשפעה, ואנחנו מדברים היום כמובן גם על AI. דרך אגב אני רוצה להזכיר גם מהפכות שלא התרחשו, במובן הזה שאם אנחנו רוצים להסתכל ולחשוב על העתיד, תחשוב שנה אחת אחורה, לא יותר, לא היה אדם אחד שפגשתי שלא שאל אותי על NFT. והיום לפחות הנוכחות התקשורתית נעלמה של זה לגמרי. באותה נשימה אפשר לדבר על המטאברס והעולם הווירטואלי שמלווה אותנו כבר עשר שנים לפחות וההבטחה שכאילו העולם שם ואנחנו עוד לא שם, נכון? לבשנו את המסכות בפעם הראשונה ואמרנו וואו אבל זה היה לפני עשר שנים כבר. אז אין לי מושג. אני כן אגיד לך דבר אחד, שהוא כן היה התשובה האינטואיטיבית המיידית כששאלת אותי – זה חייב להישאר מפגש בין בני־אדם, אסיפה. עכשיו, מה יהיה המיכל שיאפשר את זה ואיך יראה הבניין הפיזי ומה ילמדו ומה הדיסציפלינות? מי יודע? כרגע זה נראה די ברור שהבינה המלאכותית תהיה מהפיכה ענקית כמעט כמו המהפכה התעשייתית וזה ייקח שנה, שנתיים או חמש, ואז המקצוע של כל מי שעוסק בתקשורת חזותית או אולי אפילו עיצוב בכלל יראה אחרת לגמרי.

זה מעניין, זה לא מפחיד, זה מרתק וזה מפתה לחשוב על זה ככלי ועל מה אפשר לעשות עם זה, אז אני רוצה להאמין שבצלאל תהיה עדיין מקום מפגש פיזי של בני אדם, שקורא לאנשים לשבת ביחד, לחשוב ביחד, להיפגש, לאתגר אחד את השני, לריב ולהתווכח. שהיא עדיין תהיה קבוצה מגוונת של בני אדם כפי שהיא היום ואולי אפילו עוד יותר. מה הם יעשו? מה יחשבו? איך יראו המקצועות? 50 שנה, וואו, במונחים של היום זה ללא ספק מעל מה שאנחנו יכולים לדמיין.

עדי שטרן, צילום: גלעד בר־שלו