סיפור חייה של רוזה פרוידנטל נפתח בבית יהודי־אורתודוקסי עשיר ומבוסס, שבו קיבלה חינוך מקיף ששילב מסורת והשכלה כללית. בת למשפחה יהודית־אורתודוקסית עשירה ומבוססת בשלזיה, קיבלה חינוך מקיף ששילב מסורת והשכלה כללית. לאחר מות בעלה בגיל צעיר מצאה את עצמה מחפשת משמעות מחודשת. היא לא נסוגה אל תוך אבל או בטלה, אלא להפך. סביב 1921 היא מעניקה שם רשמי למיזם החדש שלה, חדר האומנות פרוידנטל. מאותו רגע מתחיל מסע שבו עיצוב גרפי הופך לכלי חינוכי, ויהדות מקבלת פרשנות חזותית מודרנית.
רוזה פרוידנטל, 1938
הסדנה לא עסקה רק ביצירה “חמודה לילדים”, כפי שאולי היינו מצפים. פרוידנטל בנתה תהליך עיצוב מלא ומודע לעצמו. היא שכרה גרפיקאים ומאיירים, בדקה סקיצות עם ילדים, התייעצה עם רבנים ומומחים חינוכיים, והתעקשה על סטנדרטים גרפיים גבוהים לא פחות משל בתי הדפוס המובילים של התקופה. חדר האומנות היה בעצם סטודיו־הוצאה לאור קטן, שפעל מתוך הסלון שלה, פיתח מוצרים, הציג אותם, ושיווק אותם לקהילות יהודיות בגרמניה ומחוצה לה. ההוראות הודפסו בכמה שפות, לעיתים גם בעברית, כך שהמשחקים יכלו להגיע לילדים בברלין, בפרנקפורט וגם בארץ־ישראל המנדטורית.
כמו באסכולות העיצוב הגדולות של ויימאר, גם אצל פרוידנטל הטיפוגרפיה הייתה לב הסיפור. היא ראתה באות העברית לא רק אמצעי כתיבה אלא חומר גלם חי, משהו שאפשר לגעת בו, לפרק, להרכיב ולשחק איתו. היא ביקשה לתת לעברית צורה מודרנית וברורה, כזאת שילדים יכולים ללמוד דרכה יהדות ולחוות את השפה דרך צבע, קו וצורה. כל משחק שיצא מהסדנה היה גם שיעור קטן בעיצוב אותיות, ניסיון להעניק לחזרה אל העברית המתחדשת זהות חזותית חדשה.
היא ראתה באות העברית לא רק אמצעי כתיבה – אלא חומר גלם חי, משהו שאפשר לגעת בו, לפרק, להרכיב ולשחק איתו
הסגנון שפרוידנטל טיפחה הצליח לשלב סמליות יהודית עם בהירות מודרניסטית. זה ניכר בלוטו העברי הצבעוני שהוציאה, בלוחות משחק שנבנו סביב חפצי יומיום בעברית, ובמוצרים לחגים, כמו דגמי סוכה, דגלים לשמחת תורה, גלופות ודימויים שמחברים בין מסורת לצורה נקייה ומודרנית. לא פעם שיתפה פעולה עם מעצבים בני התקופה, ביניהם איסמר דוד, רות הופמן וארתור שוורץ, והיא היתה מעורבת בפרטים הקטנים של העיצוב והפיתוח, מתוך הבנה שהדיוק החזותי הוא חלק מהמסר החינוכי.
עם השנים הלכה והתרחבה הפעילות של חדר האומנות. מוצריו הוצגו בתערוכות בגרמניה ומחוצה לה, לעיתים ביוזמת ארגונים יהודיים וציוניים. הם הופצו גם דרך הוצאות ספרים יהודיות, והפכו למעין גשר בין קהילה יהודית מערבית שמחפשת שפה תרבותית חדשה, לבין העברית המתחדשת שמתחילה לבנות לעצמה דימוי מודרני. פרוידנטל הבינה, אולי לפני רבים אחרים, שטיפוגרפיה איננה רק כלי קריאה, אלא גם כלי קהילה.
עם עליית הנאצים לשלטון, ולאחר שבנה נעצר לזמן קצר, החליטה רוזה לסגור את הסדנה כשהיא בת 64. ב־1934 עלתה לארץ־ישראל. המפעל הגרפי שלה נסגר, אבל הרעיון נשאר חד וברור, משחקים לילדים יכולים להיות מעבדה של אותיות, והאות העברית יכולה להפוך למרחב חי של דמיון, עיצוב וחינוך. מורשת העיצוב והחינוך שחוללה ממשיכה להדהד עד היום, כמפגש כמעט נדיר בין מודרניזם אירופי, עברית מתעוררת ומחשבה פדגוגית יצירתית.
לוטו עברי, עיצוב: רות הופמן, 1925
משלי שלמה, עיצוב: ארטור שוורץ, 1931
כיסוי למצות, מעצב לא ידוע, 1925
