כתבה מצולמת במגירות של טרטקובר: ביקור בסטודיו הביתי בנווה־צדק

ב־2014 התארח המעצב ניר טובר בסטודיו־הבית של דוד טרטקובר בנווה צדק, לקראת תערוכה בגלריה ״צדיק״. בין האוספים הגרפיים, המגירות העמוסות והמחברות השחורות, הוא נחשף לעולמו של מי שעיצב את הזיכרון החזותי הישראלי, וכעת הוא מעניק לכולנו הצצה

כתב וצילם ניר טובר

זמן קריאה: 2 דקות

השבוע נפרד עולם העיצוב והתרבות מדוד טרטקובר – אמן, מעצב, מחנך ואספן בלתי־נלאה של התרבות החזותית בישראל. לפני כעשור זכיתי לשתף איתו פעולה בתערוכת ציורים שהציג בגלריה ״צדיק״ ביפו, באוצרותה של חנה קומן. במסגרת עבודתי עם הגלריה עיצבתי את השפה הגרפית של המקום, ובפעם ההיא את החומרים הגרפיים לתערוכה. לקראת פתיחת התערוכה יצאנו, חנה ואני, לביקור בסטודי בביתו בנווה צדק: לשוחח על הקונספט האוצרותי, לבחור עבודות, לחטט במגירות – וסתם לפטפט.

כמעצב גרפי צעיר אז, הרגשתי יראת־כבוד (ואפילו לחץ!). לבקר את טרטקובר, שניסח שפה חזותית שהשפיעה על המרחב הציבורי הישראלי, לימד דורות של מעצבים, וחתום על כמה מהכרזות, הסמלים, עטיפות התקליטים והספרים האיקוניים ביותר פה. ואני צריך לעצב לו קטלוג לתערוכה… אבל אולי משום שהתערוכה עסקה ברישומים וציורים ללא מטען פוליטי מובהק, הביקור הפך לחוויה אינטימית שהציגה צד אמנותי שאותו לא חדל ליצור לאורך כל חייו.

נדמה שדוד אסף כל פריט גרפי שנוצר בישראל מאז קום המדינה וכנראה שגם לפני. איך הוא עשה את זה? מגירות עמוסות בסיכות, מזכרות, מטבעות, מדבקות וקופסאות גפרורים ועוד

קירות הסטודיו מלאים במאות ספרי עיצוב ואמנות. על המדפים נערמו פריטי ׳ישראליאנה׳: אריזות מזון, משחקי קופסה, גלויות, דגלים, כרזות קולנוע. נדמה שדוד אסף כל פריט גרפי שנוצר בישראל מאז קום המדינה וכנראה שגם לפני שנוסדה. איך הוא עשה את זה? מגירות עמוסות בסיכות, מזכרות, מטבעות, מדבקות וקופסאות גפרורים; שלטי רחוב מצוירים ביד; כרזת ״גרפיקה שימושית״ של פרנץ קראוס; קקטוסים ופסלים; אותיות חיים ענקיות. במרכז החלל, על שולחן העבודה, היו מונחים טושים וכלי כתיבה, ולצדם מסודרות בשורה – המחברות השחורות המפורסמות: מחברות A4 בכריכה קשה שבהן רשם וצייר יום־יום במשך עשרות שנים ובהן הופיעו הקקטוסים שלו, פורטרטים של חברים, סצנות רחוב, והרבה מהנוף המשתנה של תל־אביב. פתחנו מגירות ודפדפנו במחברות.

טרטקובר חלק אנקדוטות על הדמויות שצייר, וסיפר מה הייתה ההשראה. חיפשנו עבודות שישתלבו בתערוכה וחשבנו כיצד יתקשרו זו עם זו בחלל הגלריה. לאחר מכן סרקנו חלק מהעבודות, ואני השתמשתי בהן לעיצוב חומרי התערוכה: הזמנה, קטלוג, מודעות לעיתונות ולאתר, ואפילו תיק בד עם קקטוס (שאבד מאז…). זו הייתה זכות להציץ לתוך ביתו ועולמו הפנימי, של יוצר ששפתו העיצובית הפכה לנכסי צאן ברזל, ושאותה אני כל־כך מעריך. אין לי ספק, דוד, אתה תחסר לכולנו.