מבט או שנים בסידור התפילה מגלה שהאות העברית היא הביטוי החזותי המרכזי ביותר שמופיע בו. היעדרם של ביטויים חזותיים אחרים מעידים על היכולת של האות העברית להציג בגאון גם (ואולי, קודם כל) תוכן בעל ממד רוחני כמו תפילה. בעולם וויזואלי וצבעוני כמו שלנו, ראוי לתהות: מה יש באותיות שהופעתן הפשוטה ביותר מספיקה כדי לשאת על גבן משאלות לב? והאם כל גופן עברי אחר, באשר הוא קיים, ישא את אותו משא נכסף?
ספר תורה יהודי הכתוב באות אשורית
ֿ
אותיות פורחות באוויר
הכתב הוא ייצוגו המוחשי של עולם הרוח שמטבעו מופשט וללא גבולות. כדוגמא להדדיות זו נוכל לראות לכל אורך ההיסטוריה את שריפת ספריו וכתביו של העם היהודי כמעשה שחוזר על עצמו, בניסיון לפגום בעולם הרוח והתרבות. היינריך היינה, משורר יהודי־גרמני, הגה את הביטוי המפורסם על עתידו המר של המקום בו נשרפו ספרים.
הקלף אמנם נשרף, אך האותיות פורחות ממנו ומתקיימות ביקום גם לאחריו
בתלמוד מתוארת הוצאתו להורג של אחד מחכמי המשנה על ידי הרומאים, במהלכה עולה באש גם ספר תורה: "גְּוִילִין נִשְׂרָפִין וְאוֹתִיּוֹת פּוֹרְחוֹת בָּאֲוִיר". הקלף אמנם נשרף, אך האותיות פורחות ממנו לאוויר הפתוח, מתקיימות ביקום גם לאחריו. את עולם הרוח נבחרו לייצג האותיות, שאפילו אש איננה יכולה לכלותם. נדמה כי האותיות הן בעלות מימד רוחני בפני עצמן, מה שמסביר את הופעתם הפשוטה בסידורי התפילה גם בימינו.
שער הסידור "תפילת החודש" משנת 1844. הודפס בטיפוס האות הספרדית
בין קודש וחול
במשך שנים הייתה האות העברית ביטוי של שפת הקודש בלבד ועל כן המראה החזותי שלה הזכיר ברובו את האות האשורית שמקורה בקליגרפיה של ספרי התורה. שני סגנונות אפיינו את הכתב העברי: הסגנון האשכנזי והסגנון הספרדי. כל אחד מהסגנונות הושפע מצורות הכתיבה המקומיות, שהשפיע אף על השימוש בכלי כתיבה מעט שונים, מה שהוביל לשוני בצורתן של האותיות. עם המעבר לדפוס, נוצרו אותיות עבריות בסגנון ספרדי שהיה קריא יותר, לטובת הדפסה, שכפול והפצה. עד היום, לא מעט מן הסידורים משתמשים בגופנים אלה, שהתקבעו באופיים כמתאימות לתוכן בעל מימד קדוש.
תחייתה של השפה העברית והפיכתה גם לשפה מדוברת ויום־יומית העניק לה מראה חילוני יותר. מסקירה של סידורי התפילה בבית הכנסת והופעת הגופנים בהם, עולות שתי גישות מעניינות בנוגע לבחירה בין צורת אות מסורתית לחילונית: האחת – לשלב, השנייה – לייחד.
השילוב הראוי
לא מעט מסידורי התפילה מודפסים בגופן "פרנק־ריהל" של רפאל פרנק. גופן זה נוח לקריאה רציפה, משתלב נהדר עם ניקוד וקריא בגדלים שונים. בגדול, הוא עונה על הפרמטרים שניתן לייחס לבחירת גופן עבור סידור תפילה. ולמרות זאת, בחירה זו של הגופן מפתיעה.
הגופן נוצר כמענה לאות עברית חילונית, בעקבות שימוש הולך וגובר בכתיבה עברית לענייני דיומא
הגופן נוצר בראשית המאה הקודמת דווקא כמענה לאות עברית חילונית, בעקבות שימוש הולך וגובר בכתיבה עברית לענייני דיומא. היה זה אתגר המבקש ליצור צורת אות חדשה, חילונית ומודרנית, תוך שימורה הבסיסי והמהותי של אופי האות העברית-מסורתית. השילוב המוצלח שהציע פרנק, הצליח להשתלט במהירות על הכתב העברי המודפס, הן בכתבים החילוניים והן בספרי תנ"ך. גם בימינו, מעל מאה שנים לאחר שיצא לאור הגופן, "פרנק־ריהל" מופיע בעיתונות הכתובה, בספרות ובשירה לצד הופעתו בסידורי תפילה. וכך, נדמה שיצירתו העל־זמנית של פרנק מצליחה לבטא באופן יוצא דופן את תכני החול והקודש.
לייחד ייחודים
מהדורות סידור קורן לילדים. הודפס בגופן קורן
דוגמא למפעל אדיר של הדפסת סידורים וספרי תנ"ך היא יצירתו של אליהו קורן, יוצר הגופן "קורן" ומייסדה של "הוצאת קורן ירושלים". בשונה מ"פרנק־ריהל", יצירת הגופן הייתה ספציפית עבור מהדורות תנ"ך עבריות ולכן צורת האות גובשה מראש כבעלת מאפיינים ייחודיים המתאימים לכך. היחס של קורן לטיפול באות העברית המיועדת לתנ"ך הייתה ככניסה אל הקודש ולכן ראה את עצמו כשליח שאחריות גדולה מוטלת על כתפיו. בבואו לעבוד על אותיות אלה הנחו את קורן שלושה עקרונות: שמירה על האופי המקורי והמסורתי של האות העברית, נוחות קריאה ובהירות מירבית וגיבושה של צורת אות מודרנית ואסתטית. התוצאה בהחלט מרהיבה. אותיותיו של קורן ייחודיות, בעלות אופי מסורתי ונוחות לקריאה. בנוסף, הן משתלבות באופן בהיר ונוח עם ניקוד וסימניהם של טעמי המקרא המופיעים מסביב לאות. האות "קורן" מופיעה בספרי ההוצאה בסידורים ובמהדורות התנ"ך.
המסע הטיפוגרפי בבית הכנסת הוא צוהר לעולם של ישן וחדש, גשמי ורוחני, משלב ומייחד. זו יצירה השואבת כוח מן המסורות הקודמות לה, המביאה אותן לידי ביטוי. גם במציאות רוויית הגירויים החזותיים והמסכים של ימינו, עומדת האות העברית בצורתה הבסיסית ביותר, נקייה ויפה, ומשמשת ביטוי בלעדי ועוצמתי לעולם של רוח.
3 תגובות
תודה על המאמר ועל פתיחת הנושא.
כדאי להוסיף שרוב הסידורים בעלי האופי השמרני יותר (כמו תפילת כל פה או בית תפילה) מעומדים בפונטים אחרים, כגון: וילנה פלרון/וילנה מסורה, ליבורנה, רוגל או מרגלות (-נראה כמו הכלאה בין פונט עברי לדרוגולין).
סידורים שרוצים להתהדר במראה עדכני משתמשים בפונט הדסה, וסידורים של הוצאות חדשות יותר (איש מצליח או רינת ישראל) - מעומדים בפרנקריהל.
אכן נושא מרתק ורחב מאוד.
כדאי לציין שלגופן קורן יש שני סגנונות נפרדים אחד לתנך (הראשון מביניהם) והשני לסידורי התפילה, שזכו לאחרונה לעימוד מחדש בהוצאת קורן.
ברכות לכותב המאמר! אחרי 50 שנה, סוף סוף מישהו מדבר על אות קורן... המפעל הטיפוגרפי האדיר שעשה אליהו קורן היה ראוי כנראה להרבה יותר הערכה מצד האקדמיה לאורך השנים.
עוד עניין שראוי לתשומת לב מצידנו המעצבים: אותיות וילנא וליוורנו ודומיהן שהן העניין העיקרי במאמר זה, לא הוזכר שמם. האם אנחנו נוטים לקבלם כאותיות הסידור וזהו? יש ערך רב לטיפוסי האותיות הללו, לבתי הדפוס שיצקו אותן ולשמותיהן. הראיה לכך היא שכיום ישנם עשרות רבות של גרסאות של אות וילנא ומסתבר שזו כנראה האות המודפסת ביותר במדינה, כיוון שהיא עדיין מודפסת ברוב מוחלט של ספרי הקודש בפער גדול מאוד על פרנק ריהל. אז שימו לב יותר לאות המסורתית היא חלק בלתי נפרד מתרבותינו הנפלאה!