האוסף שלי אוסף הפוגים המשגע של דדי כהן

מעולם לא אספתי פוגים באמת. כמו כולם קניתי ושיחקתי איתם. בלי ששמתי לב האוסף גדל מעצמו, ובשלב מסוים הבנתי שכדאי שאשמור עליו – גם אחרי שכבר ההתלהבות נגמרה ועברנו לשיגעון הבא. האוסף קיים קצת פחות מ־20 שנה ומכיל כמעט 500 פוגים מהארץ ומחו"ל.

למי שלא זוכר או פשוט לא הכיר, הפוגים היו משחק של דיסקיות קרטון עגולות, ממוספרות ובעלות דימוי משתנה וסדרת צבע. הרעיון היה להכות "מגדל" פוגים בעזרת עיגול פלסטיק צבעוני בשם "פצץ" ולנסות להפוך פוגים במטרה לזכות בהם. בהתחלה הפוגים הופיעו בשלושה צבעים (אדום, ירוק וכחול) ובציורים פשוטים ילדותיים. אבל ככל שהשיגעון תפס, התחילו להנפיק יותר ויותר סדרות והדימויים הפכו לסוריאליסטיים ומדליקים יותר, כאשר כל צבע מקבל אפיון אחר (סגול – פנטזיה, כתום – ציורי תעתוע, טורקיז – לוחמי פאוור־ריינגרס (נשבע לכם), שחור – מפלצות ומג'נטה – כלי רכב).

בהתחלה "פרסמו" על מספר מצומצם של פוגים, תוכניות בערוץ השני ומגזינים שונים, אבל מהר מאוד הגופים העסקיים ניצלו את השיגעון והנפיקו פוגים משלהם. דומינוס פיצה (צירפו שקית פוגים עם כל משלוח), תנובה (בקניית מעדנים), אסם (שקית בכל שקית), סונול (על כל תדלוק) או בנק הפועלים (מתנות להורים להביא לילדים) הם רק חלק מהגופים שלקחו חלק בחגיגה. הפוגים נחשבו אז לפלטפורמה שיווקית נהדרת במחיר כמעט אפסי. בפרספקטיבה עיצובית של היום עדיין מרגש אותי להסתכל על אותם עיגולי קרטון צבעוניים ולהיזכר כיצד חתיכות קרטון ופלסטיק הלהיבו אותנו יותר מכל אמצעי דיגיטלי כמו מחשב או טלוויזיה. היום אני בספק אם הם היו מתקבלים בברכה על ידי הדור הדיגטלי שכבר לא יחווה את המגע של פצץ חדש או המתח לפני כל זריקה. קצת חבל.