בפרויקט הגמר הטיפוגרפי “מחוזות זיכרון” שעשתה קלואי ווב, סטודנטית ממנשר, בהנחיית מאיר סדן, היא מחברת בין שלוש השפות שמייצגות את הזהות שלה ושל משפחתה: ערבית, עברית וצרפתית, ומאחדת אותן לכלל שפה חזותית חדשה. הרעיון לפרויקט נולד בעקבות קורס שלמדה קלואי באוניברסיטה הפתוחה, שעסק בזכרון וטראומה ובאופן שבו זכרונות וסיפורים עוברים מאדם לאדם ומדור לדור: כל אדם מורכב מאוסף הזכרונות שהועברו לו, ואותם הוא מעבד בראשו ומעצב בהתאם לנקודת מבטו האישית.
קלואי רצתה לתת ביטוי ויזואלי לזכרונות מהם היא מורכבת: סבה וסבתה חיו בקהילה גדולה במצרים, ובשלב מסויים ברחו לאירופה. היא עצמה נולדה וחיה בצרפת עד שבגיל שמונה עלתה עם משפחתה לישראל בה גדלה והתחנכה. באופן זה היא מסבירה שהזהות שלה מורכבת מאוסף זכרונות שעברו אליה מהסבים שלה במצרים, הזכרונות שלה ושל הוריה מצרפת וזכרונותיה מישראל.
קלואי עיצבה פונט שמורכב מחיבור בין שלוש השפות, אותו היא מציגה על גבי פוסטרים המלווים בחוברת בה מסופר על תהליך העבודה, סיפור חייה ומקורות ההשראה לשפה החדשה. כל אות בפונט שעיצבה מורכבת משתי אותיות בשפות שונות: עברית/ערבית; ערבית/צרפתית; צרפתית/עברית, וכך נוצר מערך צורני וטיפוגרפי מעניין, ששואב השראה מקליגרפיה גותית. ”הפירוק לשתי שפות״, היא כותבת, ״מייצג את ההפרדה או החיבור בין התרבויות בזמנים או מצבים שונים בחיים. בכדי להקצין את ההפרדה וההלחמה, בחרתי לסגנן את האותיות בעיצוב קונטרסטי: קווים עבים שהחיבור בינהם הוא קו שברירי, כפי שאני רואה את חיבור התרבויות שבי”. הניגוד הזה מייצר קומפוזיציות צורניות מעניינות: כמעט כל אות נראית כמו אייקון שיש לו אופי ושימוש ודינאמיות, מה שעושה חשק לשחק ב”כתב סתרים” ולכתוב מכתבים מוצפנים.
ההישג המשמעותי ביותר בפרויקט הוא החיבור בין שלוש שפות שבנויות באופן שונה
ההישג המשמעותי ביותר בפרויקט הוא החיבור בין שלוש שפות שבנויות באופן שונה: העברית מאוד מרובעת, הערבית שוכבת והאותיות הלטיניות של הצרפתית בכלל תלויות מלמעלה - אתגר לא פשוט שנמצאו לו פתרונות יפהפיים ושובי לב כמו באות שנוצרה מחיבור של ח+H, האות שנוצרה מ-ש+CH, האות ב+ب. הטקסט המעוצב מזכיר לעיתים ערבית, עברית או אותיות לטיניות, אך בד בבד גוש הטקסט לא דומה לשום שפה קיימת. כך נוצר דיאלוג בין הסיפור האישי לתוצאה של תהליך העיצוב.
בעיני זהו פרויקט מאוד רלוונטי. למרות שהוא מספר סיפור אישי קל להתחבר אליו, במיוחד כישראלים שבנויים מצירופים של תרבויות שונות - ממש כמו האותיות של קלואי. לכל אחד מאיתנו יש את “מחוזות הזיכרון” שלו. כשבוחנים את הפרוייקט מנקודת מבט קולקטיבית, ניתן למצוא בו אמירה שמתכתבת באופן טבעי עם המציאות העכשווית: העולם נעשה יותר ויותר גלובאלי, הטכנולוגיה העכשווית מקדמת האחדה בין תרבויות, ו”מחוזות זיכרון”, קריאה ראשונית של הרעיון הזה, מציע לנו להסתכל על עצמנו כמשהו גדול יותר מהשורשים שלנו ולהבין שאולי כולנו בעצם אותו הדבר.
עוד על הפרויקט באתר של קלואי.
