כשלקוח ותיק ביקש מפאולה שר (Paula Scher) לעצב מערכת שילוט והכוונה לחניון רכב תת קרקעי שבבעלותו, היא סירבה מיד. המחשבה על חלל מטונף ומלא עשן ואדי דלק, לא עוררה השראה במעצבת גרפית שמורגלת בסביבת עבודה סטרילית יותר, אך כיוון שהלקוח לחץ והבטיח לה חופש מוחלט, שר לקחה את הפרויקט, וקצת אחר־כך התאהבה בחלל המוזר ובאפשרויות הגלומות בו. את התוצאה אפשר לראות בצד המזרחי של רחוב 54 בלב מנהטן: חניון בן שבעה מפלסים שממוקם בבניין אפרורי ואינספור מכוניות נכנסות ויוצאות ממנו בחופזה.
חדוות המשחק היא זו שדוחפת אותה תמיד אל מחוץ לאזור הנוחות שלה, מתוך הבנה ששם קורים הדברים האמיתיים, ושם נמצאת האמת האמנותית שלה
המטרה שעמדה בפני שר היתה שאנשים יזכרו היכן חנו את הרכב שלהם. האמצעי: ויזואליות חזקה וחד־פעמית שתגרום להם להיות מודעים לסביבתם. על החלונות הרבים בחזית הבניין היא תכננה לכתוב באותיות ניאון ענקיות: "אתה זוכר איפה החנינו את האוטו?", אבל גילתה לדאבונה שהחוק העירוני מתיר רק הצבת שלט קטנטן בחזית הבניין. אם לא יהיו שלטים בחוץ, היא החליטה, יהיו גם יהיו שלטים בפנים.
תגובת הנגד הזאת הובילה אותה לעיצוב המוני שלטים שהוצבו בתוך החניון: שלטים שמורים איפה לעצור, איפה להאט, איפה לבלום ואיפה להיזהר; שלטי הכוונה רוחניים יותר כמו Slow and steady wins the race; מספרי ענק על דלתות המעליות שבולעות לתוכן את הרכבים ומניידות אותם בין הקומות; פוסטרים טיפוגרפיים של מחירונים ושאר בירוקרטיות תפלות בטיפוגרפיה נקייה, נוכחת ונוקבת בשחור לבן. כשמעצבים בנחישות מערכת שילוט שנראית כאילו היא מיועדת להיתלות במוזיאון, ומציבים אותה בחלל קלסטרופובי מטונף, העולם קורס לתוך עצמו ואי אפשר להתעלם מהתוצאה.
הרוח הלוחמנית שלה באה לידי ביטוי באינספור עיצובים איקוניים שהתקבלו במהירות לחייק המיינסטרים
פאולה שר, ילידת 1948, היא מעצבת גרפית אמריקאית, שבאמתחתה עיצובים פורצי דרך שהתוו שפה עיצובית והשפיעו עמוקות על עולם העיצוב והפרסום. בתחילת שנות ה־70' היא יצאה מבית הספר לעיצוב בפנסילבניה עם סלידה עמוקה מהאסתטיקה של המודרניזם, ששלטה בעיצוב באותן שנים (או כמו שהיא מעידה על עצמה - היא לא ידעה מה היא עושה, רק ידעה שהיא שונאת את Helvetica). שר מצאה השראה בקונסטרוקטיביזם הרוסי שהתאפיין בטיפוגרפיה אקספרסיבית ובפונטים סנס־סריפיים, התאהבה בדקורטיביות המוגזמת של הארט־דקו, הארט־נובו והטיפוגרפיה הויקטוריאנית. היא אימצה בחום כל דבר שנראה אחרת ממה שסבב אותה, עירבבה את הסיגנונות הללו באופן שנראה חסר הגיון, ויצרה שפה ויזואלית חדשה, פוסט־מודרנית. הרוח הלוחמנית שלה באה לידי ביטוי באינספור עיצובים איקוניים שהתקבלו במהירות לחייק המיינסטרים. רובם השפיעו בצורה כמעט מיידית על עולם העיצוב, וסגנונה אומץ על ידי מעצבים אחרים. עובדה זו גרמה, וגורמת לה גם כמעצבת בוגרת, להיות בתהליך חיפוש והתחדשות מתמיד.
בתחילת שנות ה־2000, קיבלה שר הצעות עבודה מאדריכלים שרצו שתיישם את החזון הויזואלי שלה במבני תרבות שתכננו. היא הרגישה שהיא חסרת הכשרה לעבודה מהסוג הזה, והחלה לשחק במגרש חדש. שר מצאה את עצמה משתעשעת עם טיפוגרפיה במרחב תלת־ממדי, מייצרת שפה עיצובית שמשתלבת בחלל ומאתגרת אותו, מתוך הבנה שעיצוב ומיתוג נכונים יעבדו בכל סוגי המדיה - בדו־ממד, בתלת־ממד ובתנועה. היא עטפה את ה־performing art center בניו ג'רזי בעבודת טיפוגרפיה ידנית והפכה אותו למחזה סביבתי בולט, הכניסה צבעוניות עזה וטיפוגרפיה בממדי ענק לבית־ספר בברוקלין כדי להפוך בו את חוויית הלימוד לעשירה, מושכת ומעניינת יותר, והפכה את החניון במנהטן לפינת חמד אורבנית כנגד כל הסיכויים.
פאולה שר משחקת כמו ילדה וכמו מהמרת. חדוות המשחק היא זו שדוחפת אותה תמיד אל מחוץ לאזור הנוחות שלה, מתוך הבנה ששם קורים הדברים האמיתיים, ושם נמצאת האמת האמנותית שלה. לתפיסתה, כל מעצב צריך לשמר בתוכו את יצר ההרפתקנות ולשאוף להגיע לטריטוריה לא מוכרת, כזו שתאפשר לו להשתעשע בחופשיות ובאינטואיטיביות, ולייצר עבודות מלאות עניין ותשוקה. שר מתייחסת לאינטואיטיביות בעיצוב בתור האלמנט הקריטי ביצירת "העיצוב הרציני". עיצוב שאיננו כבד ראש ושלא נוצר על מנת לרצות או להרשים. עיצוב שנוצר מתוך בורות, תמימות, לעיתים מתוך יהירות. עיצוב שאינו שואף לשלמות, אלא פראי ומלא והשראה. שם, היא אומרת, נוצר יש מאין. משם מגיע העיצוב החד־פעמי שאליו אנחנו, כמעצבים, צריכים לשאוף.
