צ׳יטוט שיחה על תערוכת בוגרי בצלאל 2017

היי ירונימוס, מה שלומך? נחתת כבר מהתערוכה בירושלים?

את ההוד וההדר שנילווים למותג בצלאל. טוב, אולי כתבתי את זה קצת בצחוק, אבל כן, אם כבר משקיעים ועולים לירושלים, תמיד כדאי שזה יהיה שווה את זה, ובצלאל עדיין נתפסת כמחלקה הכי טובה לתקש״ח, לא?

כן, זה תכלס המוטו שלך בחיים כמעצב מההכרות הקצרה שלי איתך. אבל לעניננו, בוא נדבר קצת על התערוכה באופן כללי ואז נעבור על העבודות הספציפיות שמשכו את תשומת ליבנו יותר. אז אם אני מתחיל, לא לגמרי אהבתי את ההחלטה לערבב בין פרויקטי הגמר לבין עבודות מסכמות מקורסים אחרים. זאת למרות ההסבר שקיבלנו מארז גביש (וממש חימם את ליבי לראות ראש מחלקה מסתובב בבוקר בתערוכה של הסטודנטים שלו) – שפרויקט גמר הוא לא תמיד העבודה הכי טובה של הסטודנט וחבל לקלקל את הרושם האמיתי ממנו, וזה גם הזכיר לי את הפולמוס שעורר עפר כהנא ב'אנטייטלד' לפני כמה שנים. בכל זאת, לי זה עשה ממש בלאגן ואני בטוח שכמה עבודות טובות נעלמו לי מהעין בגלל העומס הרב וחוסר המיקוד. טוב, חפרתי מספיק… מה דעתך?

אוקיי, אז אם להמשיך את הקו שלך לגבי פילוסופיה ואידיאולוגיה, אני חושב שזיהיתי גם שינוי כיוון. או כמו שארז גביש תיאר את זה במילותיו:

זה דור שהוא פחות טיפוגרפי ויותר אימג'־מייקר.

בכל תערוכה מתקבלת תחושה אחרת וברור שיש גם לכל בית הספר אופי משלו, אבל הפעם היתה לי תחושה של פוסט‏־מודרניזם חזק וקצת חסר הכוונה, ושוב יכול להיות שמי שקורא את זה עכשיו חולק עליי לגמרי, אבל בעיני זה היה בולט מאוד - המון רפרנסים של עיצוב גרפי משנות ה־80 וה־90 ומעניין שדווקא העבודות שמצאו חן בעיננו הן לא כאלה. זה גם מוביל אותי לדבר נוסף, המשותף לכל העבודות שבחרנו, אבל קודם נשמע מה אתה חושב על זה.

מסכים איתך לחלוטין. אני חושב שזה קצת גם מה שמשותף לכל העבודות שמצאו חן בעיננו - שהן נוגעות בפן תיאורטי, בעומק מחשבתי קצת מתחת למפני השטח, ואחת מהן גם מנצלת את הפרקטיקה העיצובית לטובת עזרה לסגמנט מיוחד בחברה באופן מאוד אינסטרומנטלי - ואני מוצא אותה חכמה מאוד באופן הזה. אז ממי נתחיל, חביבי?

אני רוצה לתקן אותך על פי מה שכתוב על הפרויקט בעמוד הפייסבוק של המחלקה:

ישנה אַקְסיּוֹמָה האומרת ששימוש הולם בנתונים המיוחדים של פרופורציית חתך הזהב עשוי לעזור לאמנים לבנות קומפוזיציה ״יפה״, הודות לכך שחתך הזהב מאפשר חלוקה א־סימטרית, אך מאוזנת ומתמשכת, המאפשרת לשמר מתח במסגרת כוללנית מאוזנת (הרמונית) ולהעניק ליצירה תחושה של תנועה וחיים. בתקופת הרנסנס הוא קיבל את הכינוי "הפרופורציה האלוהית".

הכיון הוא אכן נוסחה מתמטית עילאית וכן, מדובר על לעצב כמו רובוט על־פי מספרים ובזה אני מסכים איתך לגמרי. לי זה הזכיר בעיקר את הפונט של לואי ה־14, ומעניין אם דניס כיוון גם לשם. קראו לו "הרומאי של המלך" (Romain du Roi) והוא עוצב על פי בקשתו של המלך לטובת בית הדפוס המלכותי בפריז. מדובר על תחילת תקופת הנאורות, עריכת האנציקלופדי, שלמעשה ריכזה לראשונה את כל המדע המוכר אז לעולם המערבי, והתבקש שגם הפונט איתו מדפיסים את הספר יהיה מושפע ממדע. ואכן, הטיפוגרף הצרפתי פיליפ גארנדז'ן (Philippe Grandjean) מתבקש לעצב על פי מטריצה מתמטית מרובעת של 8 על 8 וכל ההתעסקות בפונט היא אופטית מתמטית עד לנקודת חיתוך אבני הדפוס שקצת מעדנות את הפינות בדומה לעבודה של דניס, אבל אני חושב שנעבור הלאה, לעבודה על ספר היצירה שאהבנו. מה אתה חושב עליה?

תראה, בתוך המערכת האורתודוקסית ידועות שתי אנקדוטות מענינות לגבי הספר הקבלי הזה. האחת היא שכתיבת ספר היצירה מיוחסת לאברהם (למרות שעריכתה וגיבושה היו בין המאה השנייה לפני הספירה למאה השנייה לספירה) וזה זרק אותי מאוד חזק למקומות קדומים - שוב, בדומה למה שאמרת לקו העתידני שמופיע שם, אבל זה גם הזכיר לי את 'הגולם מפראג', שיצירתו גם מיוחסת לצירופי שמות הקב"ה שמופיעים בספר היצירה, בהם השתמש המהר"ל מפראג כשיצר אותו.
זה לקח אותי לכיוון של יצירת דימוים, גופים תלת־ממדיים וצבעוניות שלא תמיד התאימה לי בתוך העבודה האמורה. אבל, וזה אבל גדול וחשוב - ספרי קבלה היו גם השפעה מאוד גדולה על התגבשות המדע המודרני (היית מאמין?למשל, ניוטון כתב מאמר על המשמעויות הפיזיקליות של שמות הקב"ה בקבלה) ולכן מאוד התאימה לי הסקאלה ובניית המרחב המאוד עתידני הזה. בכל מקרה, אהבתי מאוד את האומץ להתעסק בנושא כל כך לא סקסי או לא נגיש ברמה היומיומית, ולנסות להפוך אותו לכזה באמצעות כלים ויזואלים של מעצב גרפי. עבודה דומה אפשר לראות בסרטוני הפילוסופיה של נטע חיים. מה אתה חושב עליהם?

בהחלט התמגנטתי למסכים ברגע שראיתי אותם בדיוק מאותה סיבה. מאוד משמח אותי שמעצבת גרפית קוראת לעמקות מחשבתית ועוד עושה את זה בצורה חכמה ונגישה. אני דווקא שמתי לב היטב לבחירה שלה בסגנון הגרפי המשתמש ב־Readymade - הזרם האומנותי שהתחיל את השימוש בחפצי היומיום באופן קונספטואלי כמו במקרה של המשתנה של דושאן. הזרם האמור היה מין ערוץ מתוך קבוצת הדאדא בתחילת המאה הקודמת, שפשוט גיבש את הקריאות הפילוסופיות של חברי התנועה למיצגים אומנותיים מאוד נגישים באמצעות חפצים שכבר היו מוכרים להמון - הרדי־מייד. והנה נטע, שאין לי מושג אם הייתה מודעת לזה - עושה בדיוק אותו הדבר! לי זה חימם את הלב. אבל מה שבאמת ריגש אותי הייתה העבודה המאוד חברתית - אפליקצית גים לתיקון גמגום. נקרא קודם מה יש לך לכתוב עליה.

אני מכיר שני אנשים שקרובים אליי המתמודדים עם בעיית גמגום, ושניהם אנשים מצליחים שהגיעו לעמדות מפתח. לכן, אני מכיר יחסית מקרוב את הבעיה, והפרויקט צד את המבט שלי די בקלות. שתי נקודות משכו את תשומת ליבי: הראשונה היא עצם הניסיון לעצב וליזום פתרון כל כך משמעותי לאנשים שזקוקים לו נואשות. אני לא מכיר שום ניסיון כזה, בטח לא ברמה כזאת, ומניסיוני אני יכול לומר שבתור ילד בן עשר עם בעיית דיבור אחרת אצל קלינאית תקשורת, התרגולים האלה יכולים להיות הכי משעממים בעולם. עצם הבחירה של סתיו בנושא כזה לפרויקט גמר וההתמודדות המלאה שלה - אפליקציה שלמה - מראים על בשלות משמעותית של מעצבת גרפית. הדבר השני שגם מאוד מענין אותנו זה האפיון המאוד טיפוגרפי שלה. המחשבה של מעצבת גרפית שגמגום הוא קודם כל אותיות מטושטשות, ממש הדליק אותי! העמימות הצורנית הזו גם זלגה לכל שאר העיצוב ואני חושב שיש פה משהו אינטואטיבי שעובד לא רע - למרות שלדעתי יש עוד לא מעט מה לשפר בגרסת הבטא שתצא לציבור, עם הכסף שאני בטוח שיגיע בקרוב מהיזמים שיגלו אותה. בקיצור נהניתי מאוד. אז לשנה הבאה בירושלים הבנויה?

מסכים איתך לגמרי, וכמו שכבר אמרנו למעלה, שמחתי לראות שיש כאלה שגם לא מפחדים לקפוץ למים העמוקים. נתראה בטיול הבא…