נטייתן האקספרסיביות של הקבוצות האידישאיות בתחילת המאה ה־20

בחלק הקודם הצגתי את תחילתו של מהלך הדרגתי בתופעת ה"גותיקה ביידיש": ניתוק הדרגתי מן המסורת של האות היהודית, אל ההשפעות המודרניסטיות מהעולם. בחלק הזה אעסוק בקבוצות האמנותיות היידיות, בעיצוביהן, ובנטייה הגוברת לאקספרסיביות.

שנים אלה מהווים את שירת הברבור של התרבות היידית, לפני שמלחמת העולם השניה, הבְּריחה מאירופה, והתחזקות השפה העברית בארץ דחקו אותה לפינה

מעתה ואילך נראה כיצד האותיות הופכות ליותר ויותר אקספרסיביות, מוזרות, אכולות ומעונות. העבודות שנראה סובבות סביב קבוצות אמנותיות יהודיות שבלטו ב"סצינה" היידית שבאזור רוסיה-פולין, הוציאו לאור מגזינים וספרי שירה, רובם ביידיש ורובם הביאו את בשורת האוונגארד המודרניסטי בתעוזה צעירה. ככל הנראה הם חשו שאם שיריהם פורצי דרך, הרי שגם הגרפיקה והאמנות שלהם צריכה להיות כזו. עליהם להיות חדשניים לא רק בשירים, במניפסטים, ובמאמרים שלהם, אלא גם בייצוג הגרפי. הרוח הרעננה והמהפכנית שלהם קיבלה מענה גרפי עברי-יידי, כאשר הם מיישמים את כל ההשפעות האחרונות על האותיות העבריות.

תופעת הקבוצות האמנותיות היהודיות לא היתה חדשה, וכפי שראינו בחלקים הקודמים של "גותיקה ביידיש״, תנועות התעוררות יהודיות החלו להתארגן ולפרסם חומרים עוד בסוף המאה ה־19, במקביל ל״רנסנס היהודי״ של מרטין בובר. עם זאת, לקראת שנות העשרים של המאה ה־20, נראה שמתאפשר גיוון גדול של ביטויים אמנותיים חדשניים ומודרניסטיים בשפה היידיש .שנים אלה מהווים את שירת הברבור של התרבות היידית, לפני שמלחמת העולם השניה, הבְּריחה מאירופה, והתחזקות השפה העברית בארץ דחקו אותה לפינה.

הדוגמה המוקדמת שבה נעסוק היא המאסף הספרותי בשם ״שלכת״ משנת 1911, הכולל יצירות מאת ביאליק, י. ח. ברנר, ועוד. המאסף הודפס בלבוב שבאוקראינה, וזהות המעצב אינה ידועה. יש בדוגמה זו ובחלק מן הדוגמאות הבאות שנראה, מעין נאיביות שמזכירה אותיות שמציירים צעירים בתקופת התיכון. האותיות לא ממש מצייתות לאיזו מסורת או שיטה. הן מאוד חופשיות, ללא עובי אחיד או גובה שורה מסודר, בין קליגרפיה לציור חופשי, ובין אות דפוס לאות רהוטה. הן מושכות את העין לכיוון מטה (במיוחד האותיות בשורה של "מאסף ספרותי"), כמעט 'מרחפות' על גבי העטיפה, ובשל כך מזכירות עלים הנופלים בשלכת. עם זאת, קשה לומר שאלו אותיות "יפות" במובן של הרמוניוּת. הקונטור (הקו שממנו מורכבת האות) מתחיל כקו זורם, אך נקטע פעמים רבות, מה שיוצר שפה גרפית קשוחה יותר. אין כאן את הצמיחה והיופי של זרם האר–נובו, אלא נטייה לכיוון דיס–הרמוני ולא שלם.

היצירה הבאה שבא נעסוק היא האלמנך שהוציאה הקבוצה האוונגרדית "יונג יידיש" שפעלה בלודז', פולין, בין השנים 1919-1923. הקבוצה נוסדה ע"י משה ברודרזון, והאלמנך הוא עדות לחיפושיהם הסינתטיים של משה ברודרזון והקבוצה.

באתר בית המכירות "קדם" (ממנו השגתי את התמונות לפוסטים של "גותיקה ביידיש"), נכתב כי אחד ההישגים הבולטים ביותר של קבוצה זו הינו האלמנך "יונג יידיש", שיצא לאור במשך שנת 1919. לחברי הקבוצה היתה שאיפה להשפעה הדדית בין טקסט לבין גרפיקה, ולמחיקת הגבולות שבין הספרות לבין האמנות הוכרזה בתת-הכותרת של האלמנך: "לידער אין וואָרט און צייכנונגען" ("שירים במילה ובציורים"), ובכך קוּבּע גם אופי מראהו החיצוני, אשר משלב איור וטקסט. שלוש המחברות של האלמנך מזכירות את ספרי הפוטוריסטים הרוסיים; בדיוק כמו בפרסומים הפוטוריסטיים, אין הגרפיקה ב"יונג יידיש" ממלאת תפקיד איורי. חברי הקבוצה ראו בשירה ובאמנות הפלסטית ביטויים שונים למהות אחת. כלומר, הגרפיקה מופיעה כיסוד מהותי ושווה ערך למילים הכתובות.

לפי ויקיפדיה, פרסם ברודרזון שני מניפסטים בהם הוא הכריז על התחלה חדשה בתקופה סוערת. במניפסט הראשון כתב: "אתנו האל, אלהי הנצח, היופי והאמת הגדולה. למען האמנות, למען היידיש הצעירה היפה, ולמען לשון הנביאים". המניפסט השני נקרא "אקספרסיוניזם", בו הוא כתב: "בסימבוליזם שלנו, בפנייה שלנו לאימפרסיוניזם, אקספרסיוניזם, קוביזם, או פרימיטיביזם, שאליהם אנחנו לא נמשכים, לכל אלה אנחנו קוראים באירוניה – פוטוריזם."

הסגנון האמנותי הגרפי של הקבוצה ניתן לתיאור כ"אקספרסיוניזם מאוחר", ואת ההשפעה הזו ניתן לראות על האותיות שבכותרת העטיפה של האלמנך. נראה שהן נוצרו בהשראת אותיות דפוס עבריות אירופאיות קיימות, שהן ווריאציה על טיפוסי אותיות "וילנא/דרוגולין" או "מרובעות" (ניתן לראות דוגמה בקטלוג מולכו). בניגוד לאותיות הדפוס, אלה אותיות מעוותות, שלעתים מתמזגות עם קווקווים ציוריים שמסביבן. עובי האות משתנה בין אות לאות ואין האותיות מצייתות לחוקיות ברורה, אלא מאזכרות פה ושם את ההשראה שלהן - אותיות הדפוס הכבדות. יש כאן תחושה של חיפוש. המעצב/ת מנסה להרחיב את הטיפוגרפיה העברית הרחק מן המקור, אל ארצות לא מוכרות וחדשות.

בחלק הזה ראינו כיצד מעצבים, משוררים, ואמנים יהודיים צעירים חיפשו ביטוי טיפוגרפי עברי–יידי ואקספרסיבי ברוח המודרניזם. בנימה אישית אציין שהייתי רוצה לראות היום יותר מחויבויות הדדיות וגיבוש שכזה בין כותבים למעצבים, לחיפושים אחר אסתטיקה וביטויים חדשים. בחלק הבא והאחרון (חלק ו׳) אמשיך באותה מגמה, ואעסוק בעבודות הקשורות לשני משוררים בולטים בתקופה - אורי צבי גרינברג, ופרץ מרקיש, שקובצי השירה שלהם אופיינו בביטוי טיפוגרפי יידי פורץ דרך.