זגמייסטר & וולש – שאלות על אתיקה ואסתטיקה בתערוכת הרטרוספקטיבה במוזיאון העיצוב חולון

שלחנו את ירונימוס למוזיאון העיצוב חולון כדי לסקר את התערוכה החדשה של צמד מעצבי־העל מניו־יורק. הוא חזר עם יותר שאלות מתשובות

זמן קריאה: 4 דקות

נפלה בחלקי הזכות להיות בין המעצבים ועיתונאי העיצוב שהוזמנו למסיבת העיתונאים שהתרחשה בפתיחת התערוכה החדשה של סטפן זגמייסטר וג׳סיקה וולש במוזיאון העיצוב חולון. זאת הפעם הראשונה שהמוזיאון מוקדש כולו לתקשורת חזותית, ורוח ההתחדשות ששררה בחלל המוזיאון התאים למצב רוחי המרומם בתפקידי הראשון כעיתונאי מסקר.

מבט מן הצד על התערוכה בחלל העליון. צילום: שי בן אפרים

כך טופפתי לי בזריזות אל עבר מקומי בחלל ה״מסיבה״ והמתנתי בסבלנות לסיומם של דברי ההקדמה, השבחים וההילולים. משניתנה הרשות לעיתונאים לשאול שאלות השתררה דממה דקה, ושיח ערבות חצה במעופו את החדר הקטן. לפתע שאל אחד מן העיתונאים אם הוא יכול לשאול שאלה טפשית! סטפן זגמייסטר ניאות לו, והעיתונאי שאל:

״אם היית עיתונאי, והיית הולך למסיבת עיתונאים במוזיאון העיצוב חולון, והיית פוגש את סטפן זגמייסטר (וג׳סיקה וולש), מה היית שואל אותו?״

אני לא זוכר את תגובת הנוכחים בחדר, אבל אני כן זוכר שהתחוור לי שאותו ליצן היה אני. הבכתי את עצמי באופן בינלאומי. היתה זו השאלה היחידה שיכולתי לחשוב עליה בערב הקודם, כשקראתי את כל המידע שיכולתי למצוא אודות הסטודיו, על מנת שאבוא עם שאלה טובה. התלוננתי לעורך שלי, שאין לי שום שאלה ראויה, ואיכשהו רק זו עלתה במוחי. ״שטויות״ הוא אמר. ״אתה צריך בעיקר לסקר, אם יש לך שאלה או שתיים שתצליח להשחיל, בהנחה שיתנו לשאול ממש כמו במסיבת עיתונאים״. בעודי מסיים את הפלאשבק, זגמייסטר כיווץ את מצחו, חייך, וענה:

״הייתי שואל אותו: איך זה שאתה כזה חתיך?״

וזו, חברים, תשובה שאין לי עליה (עדיין) שאלת המשך, אך לשמחתי כולם צחקו, נשבר הקרח והיה אפשר להמשיך בשאלות הנורמליות. עם זאת הצלחתי להשחיל עוד שאלה בסוף, שאלה שאני עוסק ומאמין בה מאוד:

״מהי הדעה שלכם שלכם בנוגע לקראפט (אֻמָּנוּת, מְלָאכָה, מְיֻמָּנוּת) בהקשר של תקשורת חזותית. האם היא עדיין רלוונטית?״

גסיקה וולש וסטפן זגמייסטר במוזיאון העיצוב חולון. צילום: שי בן אפרים

תשובתם היתה שהיבט הקראפט חשוב מאוד בגלל הפונקציה שלו כמשרת את היופי, ויכולתו להעניק לעבודה איכויות אנושיות ואישיות. העבודות של הזוג למשל, עושות שימוש בקראפט מאחורי הקלעים ומול המצלמה. בין אם זו מלאכת יד או שימוש חכם ומעמיק באנימציה תלת־ממדית, העבודות שלהם כוללות מומחיות ומיומנות יוצאת דופן.

גם עקרון היופי הוא מהותי בפילוסופיה של זגמייסטר & וולש, והדוגמה שניתנה על ידם היתה שיכוני הענק שנבנו בשנות החמישים ברחבי העולם. מבנים אלו נוצרו בתפיסת עולם מודרניסטית שהדגישה את הפונקציונליות על חשבון היופי, הרגש, או אף על הביצוע הסופי. מה שאותם ארכיטקטים לא הבינו, (גם במקרה של חולון, כפי שסטפן ציין), הוא כי היופי הוא חלק מהפונקציה של אותם מבנים.

אם אנשים לא ירצו להתגורר באותם בניינים, הרי שהם כבר לא כל כך פונקציונאליים. היום די ברור שהסביבה משנה את התנהגותם וטווח אפשרויותיהם של האנשים שבתוכה. היחס הזה ליופי מסביר את העיסוק המרכזי של הסטודיו, ואת השימוש שלו בהעברת המסרים דרך רגש. הסטודיו עושה שימוש בכלי התקשורת החזותית, אך אינו מחויב רק לייצוג מסחרי, אלא גם להבעה אישית אמנותית, קונספטואלית, ופוליטית.

באותה מידה שהגרפיקה נכנסת לנו למוּדָעוּת, אנחנו נכנסים לתוך התערוכה, לחלל משחקים יצירתי וענק

לאחר מסיבת העיתונאים המשכנו לסיור בהדרכה אישית של סטפן וג׳סיקה בתערוכה המרשימה, המתפרשת על פני שני החללים הגדולים של המוזיאון. בגלריה התחתונה מחכה לבאים קוף מתנפח בממדי ענק, המלווה בכיתוב באנגלית ״כולם חושבים שהם צודקים״. הקומפוזיציה הענקית הזו מובילה אותך אל שאר העבודות. הנוכחות התלת־ממדית היא הכוכב האמיתי של עבודותיהם וכיוצא מכך של התערוכה ככלל. באותה מידה שהגרפיקה נכנסת לנו למוּדָעוּת, אנחנו נכנסים לתוך התערוכה, לחלל משחקים יצירתי וענק.

העבודה "כולם חושבים שהם תמיד צודקים". צילום: שי בן אפרים

כשעולים לקומה השניה, נתקלים במכונת מסטיקים עצומה וצהובה בעלת צינורות שקופים שונים. מי שירצה להביע את רמת האושר שלו, יוכל לבחור מסטיק לימוני (אחד בבקשה!) מתוך אחד מהצינורות, וכך, על ידי בדיקת כמות המסטיקים שחסרה בצינור, נוכל להבין מהי רמת האושר של הישראלי. אחת העבודות האהובות עליי היא עבודה ששמה ״סיכות לא יצילו את העולם״ והיא מורכבת מיריעת ג׳ינס, עליה צורפו עשרות סיכות אמייל יפהפיות שעיצב הסטודיו כמחאה על גילויי השנאה והגזענות שהתעוררו והתגברו עם בחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות ארצות הברית.

העיסוק הנרחב של הסטודיו בשאלת השמחה, מתגלם ב״סרט השמח״ שחלקים ממנו מוקרנים בתערוכה, ואות שהורכבה מבמבוק וצולמה לסרט אף מופיעה בגלריה התחתונה. שאלתי את זגמייסטר על שנת השבתון שהוא לוקח, והאם רמות השמחה והסטרס שלו משתנות בזמנים בהם הוא לא עובד. אוסיף רגע ואומר, כי כל שבע שנים יוצא האיש לשנת שבתון ופורש מכל עבודה עם לקוחות, שאיננה אישית ו/או אמנותית.

״לולא אלה, הרבה מהעבודות שנמצאות בתערוכה לא היו רואות את אור היום״. הוא סיפר שבתקופות שהוא לא עובד בכלל, הוא מוצא שהוא אדם פחות שמח, וששלושת הדברים המשמעותיים בחייו נובעים מהמשפחה והחברים, העבודה, והיכולת להיות מעורב במשהו שהוא גדול ממנו. מבחינתי היתה זו הוכחה לתחושותיי האישיות; אנחנו זן נדיר, ציפור משונה, ואנחנו נותנים לעבודה שלנו מקום משמעותי בחיינו, כי אנחנו לא רק עובדים בשביל לחיות, אנחנו חיים דרך העבודה.

פרט מתוך העבודה יופי שווה אנושיות. צילום: שי בן אפרים

למרות החוויה האסתטית, קשה היה לי שלא להצטמרר ביני לבין עצמי על השימוש ביצורים חיים (או במקרה הזה, כבר מתים) למען האמנות

הדובדבן או הג׳וק על העוגה היא יצירה שנוצרה במיוחד לתערוכה, ״יופי = אנושיות״. זהו קיר ענק עם לטרינג מופלא שעשוי מחרקים בגוונים מטאלים מבהיקים. החרקים, כך נאמר, גודלו בחווה מיוחדת בארץ. למרות החוויה האסתטית, קשה היה לי שלא להצטמרר ביני לבין עצמי על השימוש ביצורים חיים (או במקרה הזה, כבר מתים) למען האמנות. כן, אני מודע לצביעות שבשאלה הזו, כאשר לעיתים אני מרים את הכפכף אל־על וגוזל את חייו של תיקן אביון. האם יופי יכול להכשיר את השרץ? האם יש לכך הצדקה אמיתית ואתית?

עם או בלי היצירה הזו, אפשר לסכם את החוויה כעונג צרוף, חגיגה של אושר ויצירתיות בצבע, בקו, וגם בהמון חומרים תלת ממדיים. הרטרוספקטיבה מציגה שפע של עבודות מהקריירה של השניים, בין עיצוב גרפי שטוח לפרפורמנס, על מגוון מדיות שונות וגם על הגוף האנושי. העבודות מוכיחות שהצמד הצליח וממשיך בעבודתו המצוינת בהגדרת הפופ מחדש בכל הזדמנות. מכיוון שכולנו צרכני תרבות, ומכיוון שהאמנות והעיצוב שלהם כל כך תקשורתית, כיפית ומעניינת, לא אגזים אם אומר שכדאי מאוד לבקר בתערוכה, ואני יכול לשער שהשמחה והיופי יולידו כמה מעצבים גרפיים בעוד ארבע או חמש שנים.