צ׳יטוט שנת הלימודים 2017-18 מתחילה וזאת סיבה לשיחה

היי אלעד! זה נכון חלקית. אני עושה שוב את פרויקט הגמר :)

הופה! שיהיה בהצלחה. תזה זה קשוח. אם לא הייתי מעצב, מניח שהייתי פסיכולוג. יש לי ראדר טוב לאנשים, ולרוב מצליח לקלוט גם תתי-תדרים, גלי אלפא וקרני גאמא. כלומר, משתדל. יש מקרים של פספוס וזה נוצרים שברים קטנים, ברי תיקון. למרות שאני עלול להזדהות עם הכאב של המטופלים, ואז זה מסוכן. מזל שאני לא פסיכולוג. מה אתה היית, אם לא מעצב וחוקר?‎

האקדמיה נותנת המון כלים מצוינים, שקשה מאוד למעצבים להתחיל להתניע בלעדיהם (בניגוד למקצועות אחרים, שכמו עיצוב לאו דווקא מחייבים תואר כדי להתחיל לעבוד בתחום), אבל הבעיה העיקרית מתחילה בפרקטיקה. בסופו של דבר, לא התכנסנו ללמוד אמנות, אלא לפתור צורך של לקוח, בין אם זה קורה בסטודיו למיתוג או בחברת היי־טק.‎ יש ״טעימות״ מהחיים האמיתיים, אך העצה החמה שלי היא להתחיל לעבוד בתחום בפרילאנס, בפרויקטים קטנים ואפשריים תוך כדי הלימודים לתואר.‎

מעניינת הטענה הזו. אם נתייחס רגע לחבר - אני חושב שקשה לגייס סגנון בשלב מוקדם. ניתן לראות את זה בעיקר אצל מאיירים, שהשנתיים הראשונות כוללות חיפוש עיקש ומרתק, ובשנה השלישית נופל האסימון (לפחות בשנקר). סטיבן הלר מהמם, וספריית האיקאה שלי עומדת לקרוס מרוב ספרים שלו, אבל לא מסכים איתו. מעבר לפרויקטים מסחריים שאפשר לקחת בקטנה תוך כדי הלימודים, אני ממליץ במיוחד ללכת על פרויקטי צד. משהו שבוער בכם לעשות ואין סיכוי שלקוח ישלם עליו. תתפלאו לשמוע כמה פרויקטים הניסויים הללו יביאו לכם בהמשך. מתי לעשות אותם? בחופשים. אם הבעיה היא מוטיבציה להתמיד - תמצאו פרטנר/ית שהדיאלוג היצירתי איתו נעים ומאפשר! זה כיף גדול.‎ ואם שתי האופציות נשמעות קשות להשגה, אפשר ללכת על התמחות בחו״ל אחרי שיש תיק עבודות עם כמה פרויקטים שאתם גאים בהם. היום זה אפשרי יותר מבעבר ויכול לפתח מאוד.‎

אל דאגה! אתה לא זקן, אבל רגע, רציתי גם לשאול - האם אתה מרגיש שבתואר השני אתה משלים חסכים מסוימים שצצו בתואר הראשון? ובכלל, האם אתה ממליץ ללמוד תואר שני בעיצוב, גם אם אין רצון להמשיך לדוקטורט?

יש מספר מרצים שהשפיעו על המהות שלי בוודאות, להלן ניים-דרופינג: אירה שטרום, רוני אדרי, דנה שמיר ואבי נאמן. ספציפית אבי נאמן היה האחרון שאני זוכר באופן צלול. הוא הנחה אותי קורס שנקרא ׳עיצוב חוצה פלטפורמות׳, שזה בגדול פרויקט גמר קטן, מן חימום לקראת פרויקט הגמר עצמו. אבי איפשר לשבור את המחיצות בין אמנות לעיצוב, ולערבב אותן זו בזו בפרויקט ׳תת׳. החופש שהוא נתן לי, גם מבלי להבין בדיוק מה אני עושה ולאן אני הולך, נתן לי המון מוטיבציה להוכיח לו שזה היה משתלם. אכן יצא פרויקט שאקח איתי עוד הרבה שנים קדימה. אבי מנחה מצוין, דורש עבודה אבל לא כופה את טעמו האישי, זורק רמזים מה כדאי, מביא רפרנסים מעולים. כן ירבו.
ולגבי מה ששאלת לפני כן, אני חושב שהשוני נובע מהמקומות בהם גדלנו (חולון/שנקר). קודם כל, הספר של אייזנשטיין מעולה. בשנקר התהליך דומה לבצלאל - בשנה א׳ מתעסקים בעיקר בחקירות של קומפוזיציה וטיפוגרפיה, ורק בשנים ב׳ו-ג׳ מקבלים כלים פרקטיים להתחיל לעצב בחיים האמיתיים. בשנה ד׳ מביאים לידי ביטוי את כל הכלים שנלמדו ואת הסגנון האישי לפרויקט אחד - פרויקט הגמר. אני חושב שיש פספוס מסוים שאין מבואות פילוסופיה ופסיכולוגיה בתקשורת חזותית, בעיקר בשל העובדה שעולם הפרינט, שתוצאותיו פחות ניתנו למדידה בעבר, עובר בחלקו לעולם הדיגיטל בו הכל מדיד ויש אנליטיקות מדויקות. כשאתה בונה מוצר דיגיטלי, כל הקשר של אדם־מכונה הוא פסיכולוגי לחלוטין, והעובדה שאין היום לימודי קוגניציה תשתנה בוודאות בשנים הבאות (וקצת פחות תולדות האמנות, פליז).‎

את מרבית הידע שלי על חווית משתמש למדתי בבלוגים ובקבוצות פייסבוק רלוונטיות, למען האמת. יש היום הפרדה בין מאפיין, שבונה את הווייפריימס, השלד של המוצר הדיגיטלי בהתבסס על מחקרי משתמשים. לבין המעצב - שמכניס אינטראקציות, storytelling, אנימציות חמודות ועיצוב קוהרנטי. בחוץ (שלא בלימודי תואר) יש קורסים מזורזים למאפיין, ולרוב מעצבי חווית משתמש לומדים תקשורת חזותית כדי לראות את התמונה הגדולה יותר. לאקונות נוספות הן: חוסר הבנה אנתרופולוגית של הקהל. מיקרו־קופי (כל הטקסטים הקטנים בממשקים) שונים באופן מהותי בין עברית לאנגלית, ולא רק ברמת השפה - אלא ברמת התדר שאתה משדר למשתמש. לדוגמא, עיצוב למוצר לשוק הסיני לאו דווקא יהיה דומה לעיצוב לשוק האירופאי/אמריקאי. כל העניין של מחקר משתמשים ומחקר מקדים, לפני בכלל שפותחים את הפוטושופ - קריטי בעיניי ונעדר מהאקדמיה (הטיעון העיקרי הוא שאין מספיק זמן, ואני יכול להבין, אבל עדיין אפשר להעביר כמה הרצאות בנושא).‎

באקדמיה, באופן כללי ולא רק בעיצוב, אין כלים עסקיים. בשנקר אגודת הסטודנטים התעוררה ויצרו קורס בתשלום סמלי שמנסה לסגור את הפינות הללו שמתקיים מדי חופש (בין סמסטרים ובקיץ). האם זה ענה על הצורך באופן מלא? לטעמי לא, אבל יש הרבה סטודנטים שקיבלו מהמצב מוטיבציה להקים עסק עצמאי קטן וזה משמח מאוד. יכול להיות שאגודת הסטודנטים והסטודנטיות הארצית צריכה להתעורר ולהשלים את החסכים הללו, כפי שנעשה בשנקר בהובלתו של דניאל אלטמן, יו״ר האגודה.‎

יש סטודנטים שמכינים כרגע תבניות ביצים לזרוק עליי, וזה בסדר, הצטיידתי בפוסטר של ג׳וזף מולר ברוקמן להתגונן! אני חושב ש־5 קורסים של תולדות האמנות זה המון. זה ידע חשוב, אין לי ספק, אבל הוא משעמם להחריד ואפשר לסגור אותו בשני סמסטרים שממצים את התקופות הרלוונטיות. את הזמן הנותר אפשר להקדיש לצילום סטילס או וידאו בצורה מעמיקה (כלים חשובים מאוד), בניית פורטפוליו חזק, קורס במחקר משתמשים וקידום ממומן (או-הו כמה דברים אפשר ללמוד בפייסבוק וגוגל).‎

התכנסנו כדי לעצב, לא כדי לעשות אמנות. יש תכלית, זמן, תוכן, צורה ומחיר לדברים הללו. לרוב סטודנטים באים מרקע של אמנות והקטע ה״מסחרי״ דוחה אותם. איך ג׳ורג׳ האריסון אמר? חי בעולם חומרני. אפשר לעשות קלאש מהמם בין התחומים, אבל בשביל זה צריך איזשהו בסיס כלכלי מסוים. אבל בוא נשאיר משהו לדיון הבא שלנו (שהוא עולם ומלואו)! אני משתדל להיות פרקטי ולצאת ביציאות אומנותיות שלא קשורות ליומיום הכלכלי (כי הנפש צריכה מזון). מודה שאין לי מושג מה קורה בעולם האקדמיה העולמי, מניח שהמתח בלימודים פחות גבוה (מחברים שלמדו בחילופי סטודנטים בחו״ל) וזה מאפשר להעמיק בדברים שמסקרנים את הסטודנטים. בכללי מעניין לקרוא בלוגים של סטודנטים לעיצוב בחו״ל, זו פריזמה אחרת לחלוטין לתחום:
deardesignstudent.com
https://medium.com/@lookinbard

מתאים בהחלט!‎