גיבאווייז ״חשבון בבקשה!״ – פונט גראנג׳ חינמי בסגנון קבלות של קופה רושמת

השנה היא 2001, ירושלים. עבדכם הנאמן הוא סטודנט שנה ג׳ בתקשורת חזותית בבצלאל. ״הלם בקו"ם״ של שנה א׳ התחלף בהִתְעַשְּׁתוּת יצירתית של שנה ב׳, וזו התחלפה בחדוות הגילוי של שנה ג׳. העיניים כאילו נפתחו מחדש, והעולם חשף את מערומיו ומעלליו. רעיונות התחבאו בכל פינה, והזדמנויות מעבר לכל סיבוב. טבע דומם קיבל משמעות חדשה, זווית בניין ייצגה תפיסת עולם, ושלט ישן גילה חריץ אל נוף של פעם.

פתאום האותיות רוקדות חמקמקות על פיסת נייר צרה שיוצאת בקצב של פוליגרף ממדפסת סיכות צורמנית וכועסת

ואני תלמיד שלא יודע לשבת בשקט, מטייל בשגרה שלי עם תרמיל קטן, אוסף דימויים אל תוך ספר סקיצות שחור, אוגר אותם ומעכל אותם לאט לאט. אהבתי לאותיות התפרצה במלוא עוזה, וקילפתי שכבות על גבי שכבות של אסתטיקה, חקרתי בעיניים תמימות כל מופע של צורות הכתב האלו. ממצבות ישנות, דרך שלטי רחוב מחוספסים, ועד גרפיטי פורע חוק – כל גוון כזה נאצר ונשמר במניפה הדמיונית שבראשי.

בינתיים, אני מממן את דרכי במלצרות. קקאו, סניף סינמטק ירושלים ליתר דיוק. משמרות ארוכות של התרוצצות אינסופית, אנשים, צלחות, בקשות והפסקות סיגריה. עשרות סיפורים ביום מסתיימים בצלוחית כסופה קטנה בסוף הארוחה, דף קטן עם פירוט לקוני, וחיוך ממהר לשולחן הבא. זה לא כולל שירות, אדוני. תיהנו בסרט, חבר׳ה. אוסף את הכלים, משלשל כמה מטבעות לכוס המשותפת, וזורק את הפתק הקטן לפח.

אבל רגע לפני שאני זורק אותו, אני מעיף מבט נוסף. פתאום האותיות נראות לי מעניינות, רוקדות חמקמקות על פיסת נייר צרה שיוצאת בקצב של פוליגרף ממדפסת סיכות צורמנית וכועסת. אז יחד עם המצבות, השלטים הישנים, וההזמנות למועדונים, אספתי את הפתקים בסוף המשמרת ולקחתי אותם איתי בתרמיל, אל לילה לבן וארוך – לילה של עברית, רגיל, בולד, מספרים וסימנים.
עשיתי את החשבון לבד. סיימתי משמרת.