בית המלאכה לאמנות אינדוסטריאלית של זאב רבן ומאיר גור־אריה

חלק ד׳ בסדרת הכתבות על זאב רבן ומאיר גור־אריה גרפיקאים ואמנים ארצישראלים

מאת

בתחילת המאה העשרים צמחה תפיסה חדשה ופרקטית שניזונה גם מתנועת "האמנויות והאומנויות" של ויליאם מוריס, וגם מן התרבות הציונית שהובילו תיאודור הרצל, אחד העם, ומרטין בובר: שילוב של חיים יצירתיים עם פתרון כלכלי לתושבים היהודים של פלשתינה. "בצלאל – בית־מדרש למלאכות אמנות" נולד כחיקוי ל"קוּנְסְטְגֶווֶרְבֶּהשוּלֶה" (kunstgewerbeschule) – מוסדות גרמניים ל"אמנות שימושית" במתכונת של בית מלאכה.

על רקע זה פתחו בוגרי בצלאל רבן וגור־אריה את הסטודיו המשותף שלהם. את הסטודיו פתחו בקומה השניה של בניין בצלאל בין השנים 1929-1923, ובמקביל את "דפוס גרפיקה", שבו הדפיסו כמה מעבודותיהם. השניים עסקו באמנות מסחרית ששילבה אמנות, עיצוב תעשייתי, ועיצוב גרפי שבו תתמקד הכתבה הזו.

לוח שנה לשנת תרפ"ד, 1924-23 . בראש הלוח תמונתם של תיאודור הרצל וצבי הרמן שפירא. עיצוב: זאב רבן, בצלאל, י-ם. כנראה הודפס בליתוגרפיה (הדפס אבן). מקור: אתר הארכיון הציוני המרכזי

תעודת מקנה זמנית, בית היתומות הכללי בי-ם, שנות ה־20. כנראה ליתוגרפיה. מקור: צולמנס מכירות פומביות מתוך אתר בידספיריט

בשנות העשרים והשלושים עמדו רבן וגור־אריה במרכז הנראות המסחרית בארץ. הם יצרו סמלים ומותגים לארגונים ציוניים (כמו הקרן הקיימת לישראל), לחברות מסחריות בתחומי הבריאות, הביטוח, הבנקים, התעשייה, וסייעו בפרסומם של ענפי מסחר ותעשייה מקומיים ליצוא כגון הדרים, יין, שמן, ומוצרי מזון וטבק. אפשר לומר שרבן וגור־אריה היו, בין השאר, מראשוני המעצבים הגרפיים המקצועיים בארץ, ורמתם נשארה ללא תחרות עד עליית המעצבים הגרפיים מגרמניה לארץ בשנות השלושים.

בשנות העשרים מסתמנת דעיכתו של "בצלאל" כתוצאה מקשיי מימון ומאבקים פוליטיים פנימיים. למרות סגירתו של ״בצלאל״ ב־1929, הסטודיו נשאר פתוח באותו מקום עד לשנת 1948. כמה שנים קודם לכן, בתקופת מלחמת העולם הראשונה, הועבר מימונו של בית הספר מן ״הוועד הברלינאי״ אל ״הוועד היהודי לחינוך בא״י״, וכך הפך בצלאל למעין שופר של המנהל הציוני בארץ.

כרזה לעידוד התיירות, זאב רבן, 1929, הדפס אבן. מקור: מגזין "כולהעיצוב", המכון הטכנולוגי חולון.

כך קיבל הסטודיו הזמנות שונות מקק״ל וקרן היסוד, כמו לוח השנה של שנת תרפ"ד שעיצב רבן לקק"ל. תחת קשתות אוריינטליות הנתמכות על ידי עמודים מקושטים עם כותרות דמויות עלי דקל, אפשר למצוא מגוון דימויים: דקל, עיר מזרחית העוברת מהפכה תעשייתית עם מפעלים ומגדלי נפט, פועלים הסוללים כביש על רקע אוהליהם, והכוכבים העיקריים: החלוץ ועובד האדמה - שני סמלים שפיתח מאיר גור־אריה. החלוצים נראים מייבשים ביצות, וחלוצה ענוגה מימין נוטעת עץ למען הדורות הבאים. ממעל מתנוססים דיוקניהם של חוזה המדינה הרצל וצבי הרמן שפירא, מראשוני חובבי־ציון ותנועת הציונות המדינית, המוקפים בעיטורי גפנים ופרחים, איילה ואריה (סמלים שפיתח רבן). הטיפוגרפיה מעוצבת כאותיות מרובעות בעלות קונטרסט גבוה וחיתוכים שאולי מזכירים אותיות המגולפות בהדפס עץ. מסביב לכותרת צוירו מדליונים עם שמות החודשים וסמלי המזלות. עיצוב דומה ניתן לראות גם בתעודת המקנה הזמנית שעיצבו גור־אריה ורבן לבית היתומות הכללי בירושלים.

בשירות התיירות

רוב המבקרים בארץ עד המאה ה־19 היו צליינים ועולי רגל, שבאו אליה ממניעים דתיים. החל מאמצע המאה החלה הארץ להפתח בפני מדינות המערב, מה שהפך אותה לאחת הזירות להתפתחות התיירות המודרנית. החדירה האירופית והיהודית לארץ הביאה להאצה בכלכלה המקומית. עיקר התיירות המודרנית החלה בתקופה של סוף האימפריה העות'מנית ותקופת המנדט הבריטי.

התיירים החלו לפקוד את האתרים הקדושים מתוך תחושת שייכות או עניין, ולאו דווקא מתוך חובה דתית. ריבוי האקלימים והנופים בארץ החל למשוך תיירות מרפא ומרגוע עבור המחפשים אקלים נוח ואת סגולותיה של הארץ. על מנת לשרת את התיירים בסטנדרטים אירופאים, הוקמו בארץ עסקים כמו בתי־מלון, סניפי חברות נסיעות ומסעדות בסגנון אירופאי. הפעילות המוגברת שהתקיימה בתחום המחקר הארכיאולוגי של הארץ והיחס המיוחד לאתריה ההיסטוריים ולמקומות הקדושים היו למאפיינים מובהקים של תקופת המנדט.

רבן עיצב כרזות תיירות בהזמנת הקק"ל. כרזה משנת 1922 מציגה מדריך תיירים בלבוש מערבי מודרני, חבוש קסדה קולוניאליסטית ומגפיים אדומות, המצביע לעבר מפת ישראל. החידוש בכרזה הוא שאם עד כה הוצגה הארץ בהקשר של אתרי מפתח מן התנ"ך (כמו מסגד "כיפת הסלע" וקבר רחל), כאן מוצגים גם אתרים החדשים כמו גימנסיה הרצליה ובניין "בצלאל".

בשירות התעשייה

כרזת הפרסום בדפוס ליתוגרפי שעיצב גור־אריה, 1925 מקור: Auctions Winner's

באוריינטליזם של רבן אעסוק בהמשך סדרת הכתבות, אבל לעת עתה חשוב להסביר שהסגנון האמנותי האוריינטליסטי של כרזות התיירות של רבן היה שכיח באותה עת, ואפשר למצוא אותו בכרזות התיירות שעוצבו באותה תקופה בארה"ב.

בשנת 1925 עיצב מאיר גור־אריה כרזת פרסום בדפוס ליתוגרפי ל'תערוכה והיריד למען תוצרת הארץ' שהתקיימה בתל־אביב בשנתה השניה (והקדימה בכמה שנים את 'יריד המזרח'). למרות שגור־אריה ורבן מושפעים מאוד מן האוריינטליזם, אפשר לראות את ההבדל הסגנוני שביניהם: בעוד שהכרזות של רבן נוטות להתעטר בשערים ואלמנטים ארכיטקטוניים, הכרזה של גור־אריה נוטה להיות חופשיה ופשוטה יותר, על מלבן עם רקע צבעוני חזק של מפת המזרח התיכון מופיעה אישה רוכלת כהת עור בלבוש אוריינטלי או "תנ"כי". היא אוחזת בטנא עם פירות מתוצרת הארץ, ופוכרת את ידיה בתנועת קריאה. לידה צויר סמל המורכב מכנפיים ועוגן שבתוכם מדליון עם אייל מנתר, שאולי מנבא את סמל הגמל המעופף שיעצב רבן (או אריה אלחנני, תלוי את מי שואלים) עבור "יריד המזרח", כמה שנים לאחר מכן.

מתחת למלבן עם הדימוי מצוי מרווח שבו הופיעו לסירוגין כיתובים באותיות סנס־סריפיות באנגלית, או כיתוב באותיות עבריות, מה שמסביר את ההפרדה בין הדימוי לטיפוגרפיה. בכרזה העברית עיצב רבן את הכותרת בכתב מקושט וכבד בהשפעת כתב אשכנזי, ואת הפרטים במגוון של סגנונות סנס־סריפיים.

היריד זכה להצלחה חסרת תקדים, ומאז פתיחתו ביקרו בו מאות אלפי יהודים, ערבים, אנגלים ותיירים רבים.


בחלק הבא (החמישי) של סדרת הכתבות אתמקד בספרים שעיצב זאב רבן כמו "שיר השירים", ובביטוי האוריינטליסטי שלו ושל מאיר גור־אריה.