משה שפיצר – המעצב שאהב להחזיק את עבודותיו ביד

אולי את ההגדרה הממצה והמדויקת ביותר לדמותו של ד"ר משה שפיצר – המו"ל, העורך, המעצב, הטיפוגרף, הפונטאי, המביא לדפוס, האספן, החולם ומגשים החלומות – העניק לו אוצר האמנות הנבון יונה פישר, שאמר עליו פעם שבבסיסו, במהותו, היה אדם ש"אהב עבודות על נייר", ואת סיפוקו היה מוצא ב"להחזיק את העבודה ביד".

הציטוט הזה נוגע דווקא אל יחסו של שפיצר ליצירות האמנות שאותן אסף, אבל נדמה לי שאת אותו יחס אוהב ומלא־תשוקה גילה גם כלפי הניירות והאותיות שהיו כרוכים בספרי ההוצאה שיסד - "תרשיש". לה וגם לו מוקדש אחד הכרכים היפים, המהודרים והמיוחדים שראו אור כאן לאחרונה: "ספר שפיצר" בעריכת המעצבת והאוצרת עדה ורדי.

כפולה מתוך הספר: מימין "שפיצר ביום חם", פורטרט שצייר אביגדור אריכא, 1977

אחד הכרכים היפים, המהודרים והמיוחדים שראו אור כאן לאחרונה: ׳ספר שפיצר׳ בעריכת המעצבת והאוצרת עדה ורדי

הספר הזה הוא מבצע הדסטארט שעלה יפה; לצד מבצע משפחתי שבו לקחו חלק בעריכה גם אביה של עדה ורדי, הטיפוגרף (ותלמידו וחברו של שפיצר) אריאל ורדי, אמה דינה ורדי, ואחותה עלמה כהן ורדי (ביחד עם מרון ארן מבית המכירות קדם); אבל בעיקר זה מיצויו של מבצע ארכיאולוגי שנמשך שש שנים של שליית אוצרות ממצולות ארכיונו של שפיצר, מהמחסן שבו עזבונו היה שמור במשך שנים.

באותו הזמן שבו ורדי עסקה באיסוף החומרים לתערוכה המאלפת שאצרה "דפוסים משתנים: מלאכת העיצוב של משה שפיצר, פרנציסקה ברוך והנרי פרידלנדר", המוצגת בימים אלו במוזיאון ישראל התגלגל לידיה המטמון הזה ובו כתבי־יד של מרטין בובר, מכתבים מזלמן שוקן, גלויות מאלזה לסקר שילר ("אדון דוקטור הנכבד מתי אקבל את יתרת הכסף? אני אשה ענייה וצריכה לדעת מה מצבי..."), גלופות של ספרים שהדפיס, סקיצות לאותיות מבית היציקה שהקים ועוד.

הספר הזה מוציא לאור, פשוטו כמשמעו, את המסמכים המרתקים הללו ששכבו בחשכת ארכיונו של שפיצר, לצד פרק ביוגרפי עליו, ואחר כך תצלומים של כריכות ודפים מתוך רוב הספרים שראו אור בהוצאת תרשיש, ומתחתם הערות על ההבטים העיצוביים והטיפוגרפיים שבכל ספר וספר שחיבר אריאל ורדי ורשימות זעירות, מרתקות ומאירות עיניים, על הקשר שבין הצורה לתוכן, לספרות, להגות, לאמנות, לתרבות ולחברה הנובעים מכל כרך.

כפולה מתוך הספר: עטיפת הספר "בשר ודם", הוצאת תרשיש, 1940

כך, לדוגמה, גדעון עפרת כותב בין השאר על "פרחי אש" של חיים גורי; אריאל הירשפלד על "הלדרלין: שירים נבחרים" בתרגום ג' ליבס; גילה קפלן על "משירי גתה" בתרגום עמנואל אולסבנגר; יונתן מאיר על "גוג ומגוג" מאת מרטין בובר; שמעון זנדבנק על "פסנתרי הכחול" מאת לסקר-שילר ודרור בורשטיין על "כלב חצות" מאת עגנון עם עיטורים של אביגדור אריכא. כל אחד מהכותבים העשיר את הטקסט המוצג בידיעותיו ובזווית הראייה הייחודית שלו, ופעמים רבות גילה לי דברים שלא ידעתי ואפילו לא ראיתי בעיני הבלתי מיומנת. בסופו של הספר מודפס קטלוג ספרי תרשיש מלא ומעודכן.

עטיפת הספר "גוג ומגוג", הוצאת תרשיש, 1945

שפיצר היה יקה. לא פעם ראש קשה. לא פעם אפילו ראש בקיר. כך היה עוד בנעוריו כשבהחלטה מודעת עזב את וינה לאוניברסיטת קיל המרוחקת בצפון גרמניה כי "חיפשתי אוניברסיטה שאין בה יהודים, כדי שלא אטבע בפעילות ציבורית"; כך היה כששימש עורך בהוצאת שוקן בברלין והוציא ביחד עם המו"ל זלמן שוקן והעורך למברט שניידר בין השנים 1938־1933 – אחרי עליית הנאצים לשלטון, באקט הירואי וכמעט התאבדותי - את "הספרייה" שבה ראו אור 83 ספרים ממיטב התרבות היהודית (הספרים, בכריכותיהם המונוכרומטיות, המרהיבות, מוצגים כעת במוזיאון ישראל). בספר מתואר כיצד השלטון הנאצי הולך ומצר את צעדיה של הוצאת שוקן וכיצד שפיצר ושניידר ממשיכים להוציא את הספרים בקשיים גדלים והולכים, גם אחרי ששוקן כבר עזב את גרמניה; ולבסוף אחרי שב־1937 יצאה הפקודה שכל העיתונים, כתבי העת והוצאות הספרים היהודיים נתונים להשגחת משרד התעמולה הנאצי מתוארים השתדלויותיו ומאמציו יוצאי הדופן (ראש בקיר אמרנו) של שפיצר אצל אנשי האס־אס במינסטריון הפרופגנדה "להציל את חלק גדול מרכוש הוצאת שוקן וכן מרכושו הפרטי, בין השאר ספרים ועבודות אמנות", באורח נס ופלא שפיצר הצליח בכך, "ובראשית 1939 עלה על רכבת שיצאה מברלין מזרחה, לכיוון צ'כיה. בחודש מרץ הגיע לארץ ישראל".

הוצאת תרשיש גם היא עוד תולדה של אותו ראש בקיר שנדמה כי הפעם אחד המניעים לה היה רגש של בגידה, או לפחות של אכזבה, והחלטה להתגבר עליה בכל מחיר: יום אחרי שהגיע שפיצר סוף סוף לירושלים לקח אותו זלמן שוקן לטיול בגן, "והסביר לי הסבר ממושך למה לא ימשיך כאן בהוצאה. זאת אומרת שאני מחוסר עבודה. 'אני אשלם לך במשך שנה אחת 20 לירות לחודש, ובזה די'. זה היה המון כסף. נעלבתי מאוד. אינני יודע מדוע, הרי הוא כן המשיך, ובזה המשיך בנו גוסטב. הוא לא רצה את וולטש ב'הארץ' ולא אותי בהוצאת הספרים. אמרתי שאינני רוצה צדקות, אז נתן לי עבודות משונות. ואז התחלתי בהוצאת תרשיש".

המעשה הוא כמעט לא נתפש: אדם מגיע לארץ חדשה ואין לו עבודה ואין לו משכורת והוא מתקיים מן היד אל הפה, אבל כעבור שנה הוא פותח (בעזרת יצחק שנהר) וכבר בעליה של הוצאת ספרים בשפת ארצו החדשה, אפילו שמסביבו מתחוללת מלחמת עולם - באמת, לא כדימוי - ולכן יש מחסור חמור בנייר להדפיס עליו ספרים, ואין דיו, ואין בתי דפוס ראויים ואין כמעט פונטים ואין מסדרה. ועל הכל מפקחת הצנזורה הבריטית.

אחד הדברים המפליאים ממש העולים מהספר הזה הוא כמה הרבה הצליח ליצור שפיצר בכל כך מעט שהיה לואחד הדברים המפליאים ממש העולים מהספר הזה הוא כמה הרבה הצליח ליצור שפיצר בכל־כך מעט שהיה לו. איזו רוח ענקית הצליח להפיח ממעט החומר שהיה בידו. הוא הוציא לאור בעברית את שייקספיר ואת רילקה ואת בלזאק ואת דאנטה ואת מיצקייביץ' ואת שניצלר ווירגיליוס וברכט; ומהספרות העברית ממשוררי תור הזהב בספרד, דרך עגנון ועד גורי ויזהר וכרמי ועוד. והכל בכרכים אלגנטיים ומהודרים ומוקפדים עד התו והתג האחרון, כולל הקפדה יתרה על סוג הנייר וסוג האות וגודל הפונט והריווח בין האותיות וסוג הכריכה וסוג ההדבקה. והכרכים מלווים ביצירות אמנות של טובי האמנים והמאיירים שפעלו כאן – חבר נפשו אביגדור אריכא ראש וראשון – אבל גם יעקב פינס ורות קופל ומשה טמיר ואחרים.

כפולה מתוך הספר. מימין: גב עטיפת הספר "פרחי אש" של חיים גורי. הוצאת תרשיש, 1961

ועוד מה שמעורר השתאות של ממש הוא האופן שבו פעל שפיצר ברגע שלא היה לו מה שנזקק לו בשביל המפעל המו"לי שלו: הוא פשוט הקים אותו ויצר אותו יש מאין, במו ידיו. כך לימד ופיקח והדריך ועודד מעצבים וגרפיקאים ליצור ולחתוך אותיות עבריות חדשות ("הדסה", "דוד", "צבי" ו"גיל"), וכדי להפוך את האותיות המעוצבות החדשות הללו לכאלה שאפשר יהיה להדפיס בהן הוא פתח מסדרה, ומאוחר יותר בית יציקה, וכדי שיהיו אנשים שיוכלו לעבוד עם אותיות העופרת והבדיל שיצאו מבית היציקה הוא העביר את המסדרה שלו למרכז לחינוך מקצועי על שם ברנדייס, ששם גידל דור של תלמידים שהטמיעו את מלאכת הדפוס (כל זאת עשה בשיתוף עם דמויות מרתקות שסיפורן מובא בספר דוגמת אוליבר סיימון, הארי קרטר, היינריך ואן קליף, אלפונסו איוסו ויהושע פריימן).

מתווים לאותיות שנמצאו בארכיון שפיצר

ולצד כל המעשים שלו הוא גם חיבר ב־1947 את אחד ממאמרי היסוד המכוננים על הטיפוגרפיה העברית "על האותיות שלנו" ושנה לפני מותו, ב־1981 הודפס המאמר, בגרסה מורחבת ומעודכנת, בחוברת מאמרים שערך שפיצר שנקראת "אות היא לעולם".

כשקוראים בספר שפיצר, לצד הרצון העז לקרוא ולאחוז ביד את כל אחד מהכרכים הנאים שקטעים מהם מופיעים בו, עולות כמה מחשבות. ראשית על האופן שבו המושג "תרבות" ו"בני תרבות" השתנה כאן במשך השנים (אין לי כוח וחשק להיכנס פה לניתוחים וויכוחים. תעשו את החשבון בעצמכם אם השינוי הוא לטובה או לרעה. אגב, אפשר גם־וגם).

ושנית על האופן שבו השתנה היחס למו"לות ולספרים ותפקידם ומעמדם ברבות השנים. את השם "תרשיש" העניק שפיצר להוצאה שכן חיפש "שם שיהיה זהה בעברית ובשפות אחרות, שלא יהיה טעון תרגום. כמו כן, קסמו לי פסוקי התנ"ך על אוניות תרשיש שהביאו מטענים יקרי ערך לעם ישראל".

הכוונה היא לצרף את הספרים לסדרה מגוונת, שיהא בה כדי לפרנס את רוחו של כל בעל טעםועל כריכת הספר הראשון, "בשר ודם" מאת יצחק שנברג מ־1940, נדפס האני מאמין של ההוצאה: "ספרי תרשיש מופיעים לעתים מזומנות, לפי בחירה שנעשית בשיטה ובשיקול דעת, כדי להקנות לקורא ערכים בני קיימא. הכוונה היא לצרף את הספרים לסדרה מגוונת, שיהא בה כדי לפרנס את רוחו של כל בעל טעם. מן הספרות היפה נבחרים רק דברי יצירה מעולים ומנופים, אשר אינם עניין לשעתם בלבד. מתוך ספרות הגות ומחשבה יוכנסו ספרים שיש בהם משום מועט המחזיק את המרובה. מתוך אוצרה של ספרות ישראל יינתנו בחידוש־צורה ספרים שלא נס ליחם ברבות הימים והם יפים לדורנו. מדור מיוחד יוקצה לספרי ילדים ולספרות בני הנוערים. ספרי תרשיש מופיעים מתוך הקפדה יתרה על מלאכת הספר וצורתו החיצונית, ומחיריהם שווים לכל נפש". נראה כי המרחק שעברה המו"לות העברית מאז ועד היום הוא בערך כמו המרחק מספרים ש"שווים לכל נפש" ועד לספרים של "4 ב־100".

ואולי יותר מכל, מה שהשתנה (ומעורר לעתים געגוע תוך כדי קריאה בספר שפיצר) הוא דמותו ואישיותו של המו"ל והעורך שעולה ממנו: הומניסט רחב־אופקים, איש חזון אופטימי עם רצון של ברזל ויכולת לממש את רצונותיו, אדם שיש לו דעה נחרצת, תפישה אידיאולוגית וטעם טוב, מובהק ומובחן, שיכול לקבץ סביבו את טובי היוצרים, וביחד אתם להפיץ טוב בעולם. נדמה לי שאנחנו זקוקים לעורך ממין זה לא רק בתחום הספרות אלא בכל תחום של חיינו כאן.

שגיא גרין הוא עיתונאי ועורך. הטקסט פורסם לראשונה בדף הפייסבוק ״הנייר״.