האוטודידקטים טל פוגל: ״בעיצוב, כמו במוזיקה, אני לומדת ומתפתחת דרך תהליך היצירה עצמו״

טל, מה הסיבה שבגללה בחרת לא ללכת ללימודים רשמיים של תקשורת חזותית?

במקרה שלי, לא ״לא בחרתי״ באופן אקטיבי שלא ללמוד, אלא בתחילת הדרך התנועה שלי לכיוון התחום היתה בלתי מודעת והגיעה מאיזשהו צורך אישי. בתור מוזיקאית הייתי זקוקה לעיצובים שונים עבור המעטפת הויזואלית של המוזיקה שלי: אלבומים, סינגלים, הופעות וכו׳. אז במקום להוציא את זה החוצה החלטתי ללמד את עצמי לעצב עבורי, שזה כולל כל ההדהוד של השפה במרחב הדיגיטלי והפיזי. בהמשך, האדוות התרחבו באופן טבעי, והתחלתי לעצב לחברים ולחברים של חברים ואז לאנשים שהם פשוט אנשים – לקוחות אמיתיים. התגלגלתי כך, באופן טבעי, מבלי לדחוף לשום כיוון. במבט לאחור, זו ממש הדרך שהתאימה לי מבלי להיות יותר מידי הישגית, ומבלי לדחוף את עצמי ללחצים שהאמביציה עלולה להביא איתה.

איך בחרת ללמוד בסופו של דבר? מה היו המקורות שלך וכיצד ניהלת את זמן הלימוד שלך והתכנים?

בהתחלה לא ידעתי בכלל מקיומם של סרטוני הדרכה. פשוט הייתי פותחת את התוכנה ולומדת דרך ניסוי וטעייה. לאחר מכן העזתי לבקש יד־מכוונת מאנשים בתחום שהכרתי בסביבתי – שאלה פה ושאלה שם, לא משהו מסודר במיוחד. כשנפלה ההחלטה שזה יהיה תחום העיסוק היצירתי ומקור הפרנסה העיקרי שלי החלטתי לקחת את זה שלב אחד קדימה – ולקחתי מספר קורסים במכללת מנטור, במטרה לבסס את השליטה שלי בתוכנות השונות.

משם הפרויקטים החלו לזרום וזיהיתי שקשה לי להקדיש זמן רק עבור לימוד. היה לי חסר הדרייב שמביא איתו פרויקט ״אמיתי״, ואז הגיעה התובנה שאני אלמַד דרך הפרויקטים של עצמי. כך כל פרויקט הפך למרחב לימודי, מבלי שזה יבוא על חשבון הלקוח כמובן. הלקוח מקבל את האלף אחוז שלי, אבל מאחורי הקלעים יש זמן ללימוד, למחקר, לניסוי וטעייה. למעשה עד היום, מפרויקט לפרויקט אני גדלה ולומדת, ומודה בלב לכל לקוחותיי שנתנו בי את האמון הזה והמרחב של כל פרויקט שהפך עבורי למקום של גדילה והתרחבות.

״הלימוד האמיתי עבורי מתבצע מחוץ למרחב הממוחשב – ברווחים, באוויר של בין־לבין. כשתובנות נופלות, מסקנות מוסקות וזמן להשראה ובהייה נכנסים פנימה״

ואם אני יותר במאקרו של הדברים, הלימוד האמיתי עבורי מתבצע מחוץ למרחב הממוחשב – ברווחים, באוויר של בין־לבין. כשתובנות נופלות, מסקנות מוסקות וזמן להשראה ובהייה נכנסים פנימה.

מה היה השלב בו חשת כי את כבר בשלה להתחיל להתמודד עם העולם "האמיתי" בחוץ והתחלת לשווק את עצמך?

מעולם לא חיכיתי לרגע שארגיש מוכנה ומעולם לא עסקתי בשיווק עצמי באופן מודע בתחום הזה. הרעיון הוא לא לחכות להרגשת הבשלות, כי היא לא תבוא מעצמה. כמו תינוק, שכשהוא מתהווה בתוך הרחם ואז נולד לאוויר העולם, הוא לא נולד מוכן אל החיים האלה, הוא נהיה מוכן תוך כדי תנועה וגם שם, יש מעין ריקוד שנע בין תחושת המוכנות לבין תחושה של ספֵק שמרקד בתוך המנעד הזה, ולשניהם יש מקום. אני רוצה להאמין שיש לנו את המסוגלות לסמוך על עצמנו, ולעבוד קשה כדי להגיע, ולהמשיך לנוע שם. לשמוט את הרעיון של ״הנה הגעתי״ ופשוט להנות מחדוות הלמידה, בכל רגע נתון, עם מסגרת או בלי.

בנוגע לשיווק העצמי, אני נהנית לשתף את העבודות שלי ברשתות החברתיות וזה מספיק לי. אני לא רוצה להיות מוצפת ואני לא רוצה להישאר ללא עשייה כי מאמינה שהפרויקטים שהם מדויקים עבורי מוצאים את דרכם אלי. וכשזה לא קורה, ויש האטה, אז אני מנופפת החוצה, מזכירה לכולם שהנה אני כאן. מעדיפה לא להיות במאמץ שם.

מה את מרגישה שעדיין חסר לך באופן מהותי בידע שלך?

אני לא מרגישה שחסר לי משהו מהותי, אני הכל ואני הכלום. אני תלמידה בעולם והדרך מתגלה לי בעודי צועדת בה, ומה שחסר כרגע לא התגלה בפניי. ככה זה מפרויקט לפרויקט, הדברים שאני לומדת ממלאים איזו באר כזו שלא מרגישה חסרה, רק צמאה לעוד ועוד מזה, שיבוא.

״אני פועלת בנישות כאלה שכל מה שמעניין זה שתיק העבודות יהיה טוב ומתאים ושהחיבור האנושי יעבוד״

האם נתקלת בתגובות שליליות, או בסירוב לקבל אותך לעבודה בשל העובדה כי אין לך תואר רשמי?

מעולם לא, אך חשוב לי להזכיר שאני פועלת בנישות כאלה שכל מה שמעניין זה שתיק העבודות יהיה טוב ומתאים ושהחיבור האנושי יעבוד, תעשיית המוזיקה, הטלוויזיה, פסטיבלים ואירועי תרבות, מיתוג עסקים וכו… מניחה שאולי בעבודה עם היי־טק או כשכירה בסטודיואים גדולים הדרישות הן אחרות.

האם את מזהה מגמה עולה של אוטודידקטים בתחום העיצוב הגרפי בארץ או בעולם, כחלק מתהליך עתידני של שינוי דרך הלימוד האקדמי?

שאלה ממש יפה, אבל אין לי מושג, אני חיה את החיים שלי בבועה שלי, בסטודיו שלי. אני פחות נמצאת במגמות ובמה קורה בתעשייה שם בחוץ.

האם את מזהה קשר בין ההתפתחות המואצת של הבינה המלאכותית לבין ייתור הצורך ללמוד תואר רשמי בעיצוב גרפי?

אני עוד חוככת בעניין הזה ולדעתי לא. המים מוצאים את הדרך שלהם להגיע. יד אדם תמיד תהיה נצרכת. כך לפחות אני רואה את הדברים. שום דבר לא לוקח עבודה מאף אחד, הכל קורה ומתרחש במקביל ולהכל יש מקום כל הזמן.

איזה מקור השראה או מודל לחיקוי שיש לך לדרך האוטודידקטית שלך בעיצוב גרפי?

בתחום העיצוב אין לי מודל שכזה, אך בתעשייה שממנה אני מגיעה במקור – תחום המוזיקה – האוטודידקטיות הרבה יותר נפוצה. רוב המוזיקאים לאו דווקא עברו בתוך אקדמיות גדולות, וזה לא מונע מהם לבטא את הכישרון שלהם ולטוות את הדרך שלהם בידיים, בלי מסגרת. פה מורה, שם סדנה, פה הופעה, כאן פגישת ייעוץ, לאט ובנחישות, כאילו זו הדרך המובנת מאליה. כאילו ברור שכך משיגים השכלה – לבד או ביחד אך לאו דווקא בתוך מסגרת אקדמית. וגם אם היו בתוך מסגרת כזו או אחרת והחליטו להפסיק באמצע, הם לא הפסיקו לחקור וללמוד, ואולי זה המודל הגדול מכולם, יצר הסקרנות, יצר הלמידה שקיים בכולנו באופן טבעי וצריך רק להיזכר בו.

״ואולי זה המודל הגדול מכולם, יצר הסקרנות והלמידה שקיים בכולנו באופן טבעי וצריך רק להיזכר בו.״

אני מאד שמחה שיש לנו בארץ אקדמיות מעולות ללימוד תקשורת חזותית, אני מלמדת באחת מהם והעברתי כמה סדנאות בכמה מהם ואני תמיד כל־כך שמחה לגלות את הסטודנטים והסטודנטיות עם אותו היצר הזה בדיוק, וזה בעיניי הדבר החשוב ביותר, שהשריר הזה לא יהפוך להיות רפוי עם השנים, אלא רק יגדל עוד ועוד.

במה שונה לדעתך עיצוב של בוגרת תואר רשמי לבין התוצרים של אוטודיקטית?

אני לא מזהה שוני בתוצר הסופי, אני לא בודקת בציציות מי סיים תואר בשנקר, מי בבצלאל ומי בכלל לא למד באקדמיה. אני כן חושבת שאם יש איזשהו שוני הוא נמצא בנקודת המבט של סטודנטים לעומת אוטודידקטים. לסטודנטים מרצים ומרצות, שרובם מעצבים מוכשרים ויכולים לעורר בתלמידים השראה. יש להם על מי להסתכל ולהעריץ. לי באופן אישי לא היה מישהו לשאת אליו את הראש. אלא העיניים שלי תעו בחלל – חיפשו במה או במי להיאחז. וכך נאלצתי להפנות את המבט פנימה, אלי. לענות על השאלות והתהיות של עצמי. אין טוב יותר טוב או פחות טוב אלא זה פשוט שונה. ושוב, זו הבחנה מתוך התהליך האישי שלי ואינו חל על כולם.

instagram.com/taloosh.studio
taloosh.com