להיות מעצב גרפי משכיל – או למה מעצבים חייבים להתחיל לקרוא שוב

למה מעצבים גרפיים לא קוראים (וגם לא כותבים, אגב, אבל זאת כבר בעיה אחרת) על עיצוב? אולי כי אין מספיק ספרים על עיצוב גרפי בעברית. ואולי ספרים באנגלית זה מספיק בהחלט, אבל מה שבטוח הוא שהעיצוב הגרפי עצמו משתנה במהירות מסחררת.

תוכנת MacPaint משנת 1984

זה כבר לא רק עניין של צבע, קומפוזיציה או טיפוגרפיה, ולא מדובר רק בטכניקה או שליטה בתוכנה. משהו עמוק יותר קורה כאן: המעצב הגרפי כפי שהכרנו בעשורים הקודמים, דמות של פתרונות ויזואליים, עין טובה וידיים מיומנות, הולכת ומתפוגגת לטובת תפקיד אחר לגמרי. תפקיד שמזכיר הרבה יותר אוצרוּת, עריכה או עבודת תוכן רב־תחומית. וכל אלו, יותר מכל, דורשים השכלה.

בדומה למאמרו של גדעון עפרת "להיות אמן משכיל", שפורסם בשנת 2018 והציע מבט מפוכח על נסיגת הקריאה והידע העיוני משדה האמנות הפלסטית, הרגשתי שגם אני, כמעצב וחוקר, נדרש לכתוב כעת, עם עליית המכונות, תגובה מקבילה לעולם העיצוב הגרפי. עשיתי זאת בתקווה שכבר לא מאוחר מדי, כשנדמה שהתשוקה לצלול לעומק נחלשת, והידע התיאורטי מפנה את מקומו למדריכים מהירים, סרטוני יוטיוב, אינסטגרם וטיקטוק של יוצרי תוכן מהמזרח הרחוק וקיצורי דרך של "איך".

פעם, וזה לא היה כל כך מזמן, מעצבים טובים נמדדו לפי כישרון. רבים מהם, מיומנים, מנוסים, וחדים, כמעט שלא קראו. הם לא נגעו בספרות תיאורטית, ועבדו על פי תחושת בטן וזה עבד 

פעם, וזה לא היה כל כך מזמן, מעצבים טובים נמדדו לפי כישרון אינטואיטיבי. רבים מהם, מיומנים, מנוסים וחדים, כמעט שלא קראו. הם לא נגעו בספרות תיאורטית, לא עסקו בהיסטוריה של העיצוב או בפילוסופיה של הדימוי. הם עבדו מתוך תחושות בטן, עין מאומנת וניסיון מצטבר. וזה עבד. העבודות היו יפות ומושכות. אבל במקביל, תמיד היו גם אלה שראו בעיצוב שפה תרבותית: מעצבים שחקרו ארכיונים, שלמדו שפות חזותיות, שהתעניינו בהיסטוריה ובפוליטיקה, ששאלו שאלות. אלה ראו בעיצוב לא רק מקצוע אלא גם עמדה ביקורתית.

במשך כמה שנים, בעיקר עם כניסת מסלולי התואר השני בעיצוב, נדמה היה שהעולם כולו זז לכיוון הזה. פתאום כולם דיברו על טקסט, על תיאוריה, על מבט מגדרי ועל זהות ויזואלית. עבודות גמר כללו הפניות לפוקו, לקריסטבה, וגם לאריאלה אזולאי. נדמה היה שהמעצב הפך לחוקר, לפעמים אפילו לפילוסוף של מדיום. אלא שדווקא אז, כמעט בלי שנרגיש, הופיעה הבינה המלאכותית.

מהר מאוד התברר שהמעצב האנושי כבר לא נמדד לפי מה שהוא יודע להפיק, אלא לפי מה שהוא יודע לבחור, לסנן, לערוך, להבין

והיא לא רק הופיעה, היא התיישבה מולנו, פתחה את Figma, Midjourney ו־Canva, והתחילה לעצב. מהר. טוב. מבריק אפילו. פתאום אפשר לעצב לוגו, כרזה, פיד שלם, בלי שום ידע מוקדם, באיכות גבוהה ובפחות מעשר שניות. ומהר מאוד התברר שהמעצב האנושי כבר לא נמדד לפי מה שהוא יודע להפיק, אלא לפי מה שהוא יודע לבחור, לסנן, לערוך, ובעיקר להבין. במילים אחרות, המעצבים הופכים להיות אוצרים של מידע חזותי. ומכיוון שיצירת הדימוי כבר אינה פעולה טכנית ייחודית, הערך המוסף של המעצב טמון דווקא ביכולת שלו להקנות לדימוי משמעות בתוך הקשר. את המעבר הזה תיארה היטב גם תמרה אשר במאמרה “From Designers to Curators”, שבו היא מתארת את הדינמיקה החדשה: וגם פרופ' טרי שרויאר סיפרה לנו על כך בראיון איתה, המעצב הוא זה שמחליט אילו דימויים לשלב, אילו הקשרים לקודד, ואיך לספר סיפור חזותי מתוך שפע אינסופי של חומרים. הוא אינו יוצר מתוך ריק, אלא ממיין, מפרש, מכוונן.

וכך, דווקא עכשיו, כשהביצוע קצת חומק מן הידיים שלנו, הקריאה חוזרת להיות תנאי בסיסי. לא קריאה כדי לדעת "איך עושים", אלא קריאה כדי להבין מה נכון: בהקשרים רחבים של עיצוב, תרבות ובעולם גלובלי. מעצב שאינו משכיל, אינו סקרן, ואינו שואל שאלות, עשוי להיות טוב בתוכנה, אך לא בטוח שיש לו תפקיד בעולם שבו המכונה כבר מייצרת בזריזות בלתי נתפסת עיצובים טוב ממנו. ומעצב שכן ממשיך לקרוא, לחשוב, להעמיק, לא רק שיש לו תפקיד, ייתכן שהוא היחיד שיידע להגדיר מה התפקיד הזה בכלל. ומה לגבי בתי הספר לעיצוב ולאחריות שלהם על חינוך הדור הבא של המעצבים המשכילים? על כך ועוד בטור הבא.

מבקרים באולם המרכזי של V&A East Storehouse בלונדון, מרכז חדש המציג מעל חצי מיליון פריטים, ובהם חלק מ־Robin Hood Gardens ומשרד קאופמן של פרנק לויד רייט. Photo: David Parry / PA Media Assignments.