כתבה מצולמת ביקור בבית רבן, בין יצירות קודש וחול שעיצבו את השפה החזותית של ארץ־ישראל

בסוף ההרצאה היא ניגשה אלי בשקט. ״נעים מאוד, אני מלי. דיברת הרבה על ההשראה ליצירה שאת שואבת מהאמן זאב רבן. אני גרה בביתו, נכדו היה בעלי, ז״ל. בואי לביקור.״ מפגש מקרי הביא למפגש גדול בהרבה. מפגש נדיר עם יצירות של מאסטר שעסק בקודש ובחול, וחיפש כל העת את העיצוב המקומי, הארצישראלי. כך, בתום סדרת הרצאות בה סיפרתי למשתתפים על איור ועיצוב בהשראה היסטורית, קיבלתי הזמנה אישית (או זימון, אם תרצו) לביתו של המאסטר שהשפיע על דרכי האמנותית – האמן, המעצב, הסימבוליסט והיוצר, זאב רבן (1890-1970). בילדותי, הייתי מורידה את אחד מהספרים הכבדים מהמדף, ובו כְּתוּבוֹת, איורים, צילומי דלתות נחושת ותבליטי אבן. יצירתו של רבן היא חלק מהרפרטואר האמנותי אליו נחשפתי מגיל צעיר. אותה גירסא דינקותא ממשיכה איתי הלאה. כרזת ״קדם״, בולי ״מפגשים של שלום״, בולי ״מועדים״, מהדהדים השראה זו. לעיתים חולפת בי המחשבה, שאולי הייתי שם מתישהו אצלו בסטודיו. והנה התגלגלה אלי הזמנה לביתו.

ליאורה שירר־סער, עדי קינן ואיתם טובול בביתו של זאב רבן

רבן היה יוצר פורה והותיר אחריו אלפי יצירות – רישומים, איורים, ספרים, חפצי יודאיקה וחפצי חול, אריחים מצוירים ועוד. חלק מהיצירות שמור בגלריות ומוזיאונים בארץ ובעולם, חלק נמצא בבתי מכירות פומביות של חפצי אמנות, וחלק, ובכן, שמור בביתה של מלי, בבית רבן בשכונת בית הכרם בירושלים. בביקור נחשף רוחב היריעה של פועלו של רבן. הופתעתי לגלות שגם סמלים מוכרים, כמו סמל הצופים, וסמלה של משטרת ישראל הינם גם פרי עיצובו.

הצטרפו אלי לביקור המעצבים איתם טובול, ליאורה שירר־סער ועדי קינן. ולהלן הרשמים.

1. שער הכניסה לבית רבן לא מותיר מקום לספק – שני תבליטים, על לוחיות נחושת (עם פטינה ירוקה). את הלוחות עיצב רבן, וריקע ישראל מרדר, סביב שנות ה־30 של המאה ה־20. תבליטים אלו הינם העתק, מחשש שיינזקו או ייגנבו. התבליט הראשון מתאר סצינה תנ״כית - אדם וחווה, עץ הדעת, נחש ותפוח. האריה ואיילה מהווים אף הם סימבולים טעוני משמעויות, והנה כמה מהן – האיילה, סמל קבלי להתחדשות, איילת השחר המביאה את האור והחיבור לטבע. האריה – סמל למלוכה, עוצמה, ירושלים ומלכות יהודה. התבליט השני מתאר צמד מלאכים מכונפים ובמרכז מלאך האוחז מטה.

רבן היה מצייר מבוקר עד ערב. הוא לא היה מודע לגמרי לגודל האימפקט של יצירתו. הוא האמין בדרכו שלו בתנ״ך, יחד עם התנערות מוחלטת מהדתיות

מוטיב המלאכים חוזר ביצירתו של רבן פעמים רבות. המפורסמת שבהן, היא תבליט השרף על מגדל בניין ימק״א, בו מוצב מלאך בעל שש כנפיים (ועל כך כתב ירונימוס בכתבה על עבודות הפיסול בימק״א). בכלל, יצורים מכונפים ומקודשים הניצבים משני צידי פתח הכניסה היו נפוצים במקדשים ובתרבויות המזרח הקרוב העתיק. הישות המגוננת בתרבות המסופוטמית נקראה ״כוריבו״ – kuribu. מונח זה קרוב למילה האכדית ״karabu״ שמשמעותה הוא לברך. כך שהמרחק מהמילה העברית ״כרוב״ והשורש ״ב.ר.כ״ אינו גדול. מוטיב צמד המלאכים גם מזכיר את צמד הכרובים המכונפים השומרים על ארון הברית – שומרי הפתח, ומברכי הבאים. אגב, גם לוגו בצלאל שעיצב א״מ ליליאן מעיד על העיסוק שהיה בנושא באותה עת, בקרב אמני בצלאל. משם, מוביל שביל לחצר ירוקה ולבית שקט ועורפי, שהיה מראשוני הבתים בבית הכרם. את הבית תיכנן האדריכל פריץ קורנברג.

2. ״וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ״ (1930-1939) – במבואת הכניסה מקבלת את פני הבאים יצירת אריחי קרמיקה - ״וגר זאב עם כבש ונעים עם גדי ירבץ״ (ישעיהו יא׳, ו׳). היצירה ממוקמת על הקורה המרכזית של משקוף הכניסה, ובכך מאלצת את המתבונן להרים את המבט, אולי הצעה לראות רחוק לעבר עתיד אוטופי. היצירה מחולקת ל-3 חלקים, מבלי להיות טריפטיך רשמי. בחלק המרכזי היצירה מתארת זוג וילד, המוקפים בבעלי חיים שונים, אריות, נמרים, כבשים, איילות, נחש הנכרך סביב עץ (הדעת?) במרכז היצירה. זוג יונים וטווס (מוטיב חוזר ביצירות רבן) אף הם ממוקמים על העץ. בחלקה הימני של היצירה נראה חקלאי יהודי חורש את האדמה (אולי תזכורת לגלויה המפורסמת שאייר א״מ ליליאן לקונגרס הציוני ה־5). החלק השמאלי מתאר זוג איילים. באופק קו רקיע של שתי ערים, משמאל בולט מגדל. ייתכן ומייצג את מגדל דוד, עוד מוטיב נפוץ באמנות בצלאל הישן. ורסיה נוספת ליצירת קרמיקה זו בכתבה של ירונימוס אודות האריחים של רבן.

3. בסלון הבית, מזנון עץ כבד ומרשים. במרכז המזנון, תבליט נחושת. עליו דמות מסוגננת באופן מזרחי, בעלת כובע מחודד ופאות לחיים מסולסלות. היא ישובה על שרפרף, ותחתיו – איילה. הדמות ממוסגרת בחלון בסגנון אוריינטלי, וצמד טווסים יחד עם גפנים משתרגות מעליו. אולי עיצוב הדמות קשור לרושם העז שהותירו על רבן בני הקהילה התימנית, אשר נידמו בעיניו כיהודים אותנטיים, לא גלותיים, יהודים השייכים למקום ולאדמה. יש האומרים על נקודת מבט זו, שיש בה מן האוריינטליזם – מבט מערבי שיש בו פליאה אך גם התנשאות על אורחות בני המזרח. על כל פנים, מוטיב בעלי החיים הסימבוליים, האיילה והטווסים, חוזר ביצירות רבות של רבן.

4. מעמד פמוטים עבור נרות שבת – פריט יודאיקה (מוערך בין 1912-1930) – תלוי על הקיר ממול למזנון. מבט מקרוב מגלה את עושר הפרטים והסימבולים הטמונים בו. העיצוב הזורם והצמחי בסגנון אר-נובו מאפיין את רבן ומשלב סימבולים רבים – צמד טווסים, איילה ואריה, רימונים. הטיפוגרפיה ריבועית וכבדה, אופיינית לסגנון האשכנזי באותה תקופה, אגב גם ביצירותיו של אפרים משה ליליאן. עיגול קטן וכמעט נסתר בתחתית המעמד, ובו רשום ״בצלאל ירושלם״.

• 
• 
• 
• 
• 

5. ספר הא״ב (1923) – רבן אייר את ספר הא״ב, מאת לוין קיפניס, אשר יצא לאור לראשונה ב־1923 בברלין. האותיות קיבלו פרשנות ״רבנית״ טיפוסית, ושולבו בתוך מסגרות מעוטרות בסגנון מזרחי, ושלובות במוטיבים של בעלי חיים וצמחים מקומיים. ת׳ היא עץ תמר. צ׳ – מציפורי הארץ. הטיפוגרפיה לובשת ומשנה צורה בהתאם למסגרות השונות, ויוצרת מעין פאטרן חזרתי, המזוהה גם עם סגנונו של בן אסכולת בצלאל הישן, האמן והטיפוגרף יעקב שטארק.

6. ספר שיר השירים (1930) – ספר שיר השירים בכריכת עור ובתוכה תבליט כסוף של מלכת שבא, יושבת באופן אירוטי על גג ארמון וברקע (אולי) ירושלים. טווס מתקרב במעוף אליה. הספר כולו מלא באיוריו של רבן ובפרשנותו החזותית והאירוטית, יש לומר, לשיר השירים. מבקריו כאמור, ראו בכך נקודת מבט אוריינטליסטית על המזרח. ואילו מלי ציינה, שזו היתה יצירת מופת מבחינתו. לא מן הנמנע, שהטקסט התנ״כי משך את רבן בין היתר מפני שרווי במטאפורות הלקוחות מהווי ארץ ישראל ונופיה, משם שאב השראה. הספר מעוטר באופן אינטנסיבי וחלק מהאורנמנטיקה מזכירה בסגנונה את ספריו של וויליאם מוריס מתנועת ה־Art & Crafts, שהעלתה על נס את מלאכת היד העמלנית והוקירה סגנון ימי־ביניימי.

7. תמונת הילד התימני (1912) – בסלון, תלוי רישום ריאליסטי של ילד תימני. באותה עת, לימד רבן גם בגימנסיה העברית. הרישום בסגנון ריאליסטי, בקווים רכים ובמבט אנושי. כאמן שהגיע מאירופה, רבן חיפש כל העת חיבור מחודש לארץ ולמזרח. חלק מהתשובה, אולי, בקהילה התימנית שהכיר בירושלים, אשר היוו כאמור סוג של ״יהודים אותנטיים״, בני הארץ לתפיסתו.

8. פנקס תלמיד בצלאל התרפ״ג 1922-1923 ו״פרסונל המורים״ של בצלאל הישן מתקופת בוריס שץ – רבן לימד בבצלאל בין השנים 1912-1929 וניהל את ״המחלקה למיקשה״ משנת 1914. תקופת בצלאל היתה תקופה מכוננת ומשמעותית עבור רבן. הוא שיתף פעולה עם האמן משה מורו, שעיצב אף הוא חפצי יודאיקה. לימים, סגנון עיצובי זה נקרא ״סגנון בצלאל״. סגנון זה חתר לנסח מחדש אסתטיקה ואמנות יהודית-עברית, לשלב מוטיבים מסורתיים יחד עם מוטיבים מקומיים ומזרחיים. הערך של עבודת הכפיים ומלאכת היד מאפיין את הצייטגייסט, רוח התקופה - זרם האר-נובו, אשר הושפע מתנועתו של וויליאם מוריס Arts & Crafts. רוח זו השתלבה היטב עם הרוח הציונית, והשאיפה לעצב יהודי חדש, יוצר ועסוק במלאכת כפיים. ניתן לראות זאת ברשימת המקצועות הנלמדים בבית המדרש לאמנות ומלאכות האמנות בצלאל.

בערוב ימיו חש רבן כי הודר מהאליטה האמנותית בארץ, וכי הגלגול החדש של בצלאל לא הכיר ביצירתו. ועל אף זאת, המשיך ליצור במשך עשרות שנים והותיר חותם על התרבות החזותית והיצירה היהודית והישראלית

לאחר הקמת בצלאל החדש ב־1935, רבן וסגנונו הייחודי הפכו לא רצויים במיוחד בסביבה המודרניסטית שדחתה כל סממן שנתפס כמיושן. רבן לא יישר קו ודבק בגישתו הקלאסית. רבן המשיך ליצור לאורך שנים. לאחר מותו, התקיימו שתי תערוכות משמעותיות שהציגו את פועלו. האחת, בשנת 1982 בארה״ב במוזיאון ישיבה יוניברסיטי, באוצרותה של בת שבע גולדמן אידה וגדעון עפרת. תערוכה נוספת התקיימה בשנת 2001, במוזיאון תל־אביב, באוצרותו של מוטי עומר – ״רבן סימבוליסט עברי״. תערוכה זו היתה תערוכה רטרוספקטיבית ומחקרית. לראשונה, יצירתו של רבן הובאה לעיני הציבור בפרספקטיבה רחבה ומעמיקה.

9. נר הזיכרון ונרות חנוכה (1950) – תוך כדי עלעול בספרים הרבים, הביאה מלי לשולחן קופסת נרות חנוכה, ונר זיכרון אחד. מסתבר שקופסאות מוכרות אלו נושאות עליהן את יצירתו של רבן. הן הפכו לאייקון ישראלי. בשנת 1950 עיצב רבן את הקופסה, המציגה חנוכיה וברקע ירושלים (ושוב, מגדל דוד). בצד השני, הדלקת נרות. החנוכיה מזכירה מאוד את מנורת 7 הקנים כפי שמוצגת בסמל המדינה. בצידי הקופסה, מדליונים המציגים ״מטבעות מתקומת ישראל״. גם המדליונים הינם מוטיב חוזר ביצירתו של רבן.

מימין לשמאל: רינת גלבוע, ליאורה שירר־סער, מלי דורון ואיתם טובול בביתו של זאב רבן

§

מלי סיפרה לנו, תוך כדי קפה ועוגה שאפתה, על רבן: הוא היה אדם קטן מימדים, צנוע. עדין נפש. היה מצייר מבוקר עד ערב. הוא לא היה מודע לגמרי לגודל האימפקט של יצירתו. הוא האמין בדרכו שלו בתנ״ך, יחד עם התנערות מוחלטת מהדתיות, לפחות כפי שחווה אותה בילדותו בפולין. בערוב ימיו חש כי הודר מהאליטה האמנותית בארץ, וכי הגלגול החדש של בצלאל לא הכיר ביצירתו. ועל אף זאת, המשיך ליצור במשך עשרות שנים והותיר חותם על התרבות החזותית והיצירה היהודית והישראלית. מלי דורון, אלמנת נכדו של רבן, לקחה על עצמה את קידום זכרו וזיכרון יצירתו של רבן. היא שמחה בבואנו.

תודה על הביקור, מלי. וזאב.