דור המייסדים מאיר אשל: לזכר המעצב הצנוע שיצר שטרות ובולים שהפכו למורשת ישראלית

מאיר אשל, מעצב גרפי, אמן, מורה ומנטור, הלך לעולמו לפני כחודש והותיר מורשת של עבודות עיצוב רבות מספור ומאות בוגרות בתחום. למרות היותו מעצב בקנה מידה משמעותי שיצר בולים, מדליות, שטרות וכרזות שעיצבו את הזיכרון הקולקטיבי הישראלי, הוא לא זכה להכרה רחבה בשדה העיצוב המקומי. תערוכת היחיד שלו "חמישים שנות עיצוב ישראלי"  ב"אמונה-המכללה האקדמית לאמנויות ועיצוב" הייתה גם תיקון היסטורי, שחשף את דור המעצבים הנוכחי למורשתו. מאיר לא בנה את עצמו כ"מותג" ולא היה עסוק ביחסי ציבור. הוא פשוט יצר בלי הפסקה. מתוך שליחות, אהבה לשפה העברית, ואמונה בכוחה של האמנות לחבר בין עבר להווה, בין שבר לתקווה. 

כשורד שואה, אחד הבולים שהיה גאה בהם במיוחד היה "חמישים שנה ליד ושם", וכך הוא מספר "מופיעים בו פסי רכבת שחורים ההופכים לכחולים וכן טלאי ההופך למגן דוד כחול, משואה לתקווה"

אשל, יליד פולין ושורד שואה, ראה בעצמו ממשיכם של בני משפחתו שנספו. עבודותיו אופיינו בדיוק מחשבתי וביצועי ובשכבות של רעיונות ומסרים. לרוב בחר לעצב בנושאים מרכזיים של הציונות: זיכרון והנצחה, לכידות חברתית, מצוינות טכנולוגית, שמירה על חיי הפרט והכלל, נופי הארץ, ארכיאולוגיה, עלייה, מסורת וירושלים. אחד הבולים שהיה גאה בהם במיוחד היה "חמישים שנה ליד ושם", שעיצובו נולד מתוך חלום. "בבול מופיעים פסי רכבת שחורים ההופכים לכחולים וכן טלאי צהוב ההופך למגן דוד כחול, משואה לתקווה," סיפר אשל. ברקע הבול שמות היהודים שעבדו במחנה הכפייה בו שהתה אימו ושרדה. כשנשאל על החיבור שלו לעיצוב הנושאים הללו היה עונה כי "המילים לא מספיקות בשביל לתאר את הזוועות, לאמנות לעומת זאת, יש כוח שמעבר למילים."

צילום: בתיה אייזן

אשל עבד בבית דפוס בצעירותו, אך חלם ליצור. שכן אמן הדריך אותו, ובשנת 1973 החל ללמוד בבצלאל. בפרויקט הגמר שלו פיתח מפות התמצאות לעיוורים, יוזמה פורצת דרך שזיכתה אותו בפרסים בינלאומיים. "המפות האלה היו עמוד האש שלי," היה אומר. "הן נתנו טעם לכל הדרך שעשיתי." בשנות השמונים החל לעצב בולים, אותם כינה "שגרירים של נייר", בנושאים שונים כמו אמנים ששרדו את השואה ואירועים משמעותיים כמו 50 שנה לאיחוד ירושלים. "הרגשתי מחנק. כילד לא היו לי צעצועים. לכן יצרתי אותם בדמיון. זה מה שהביא אותי להיות יוצר," הוא משתף. "עד היום אני אותו ילד שחולם – רק שעכשיו הילד הזה גם מגשים."

אחד הפרויקטים החשובים מיצירתו  של אשל שמרבית הציבור הישראלי מכיר הוא עיצוב סדרת שטרות הכסף של בנק ישראל בשנת 1999, תוך שילוב טיפוגרפיה ייחודית (בתמונה הראשית תוכלו לראות את שטר המאה מתוך הסדרה). כשניגש לתחרות האנונימית של בנק ישראל ליצירת השטרות, יחד עם רעייתו דאז, נעמי רוזנר, ניסה לחשוב כיצד יקנה להם שפה חזותית חדשה. השילוב של טיפוגרפיה כחלק ממערכת ההצפנה של השטר היה הפתרון. העבודה ארכה כשנה עבור כל שטר, וכללה אלמנטים חדשניים כמו סימון לעיוורים ותוכן נוסף המתאר את הדמות שעל השטר. הדיוקנאות על השטרות, עגנון, בן־צבי והאחרים עוצבו כולן באותיות עבריות, כשגם שינוי צורת השטר באופן שיפנה לגובה ולא לרוחב כבעבר, שמורה לו. אגב, גם השטרות שנמצאים אולי בידיכם עוצבו בידי אסנת אשל (אין קשר משפחתי), שהייתה תלמידו של מאיר והתייעצה איתו במסגרת עיצוב השטרות החדשים.

אשל היה פרפקציוניסט ודרש ידע רב בטיפוגרפיה, אך גם נתן ביקורת אמיתית בלי משוא פנים, ועל כך הוקירו אותו תלמידותיו הרבות במכללת אמונה־אפרתה

סדרת הבולים האחרונה שעיצב הייתה "מועדים תשפ"ד", עם שובלי בולים הנושאים משפטים מתוך הפיוט "ונתנה תוקף". על סדרת הבולים טנקים, חיילים, ושקיעה אדומה והמשפטים "מי יחיה ומי ימות" ו"מעבירין את רוע הגזרה". לשאלה "איך ידע לעצב דווקא את הרעיונות הללו?״ דדוקא בשנה שבה התרחשה עלינו מלחמת השביעי לאוקטובר, ועוד כחודש לפני שקרתה, ענה כי "אין לו מושג וכי זו היתה הרגשתו". בשבוע השבעה של אשל פקדו את ביתו מאות תלמידותיו, שסיפרו על המנטורינג והאהבה שלו. אשל היה פרפקציוניסט ודרש ידע רב בטיפוגרפיה, אך גם נתן ביקורת אמיתית בלי משוא פנים, ועל כך הוקירו אותו תלמידותיו הרבות.

ובנימה אישית, מאיר פתח בפני את עולם העיצוב והטיפוגרפיה. לא יכולתי שלא להיות מוקסמת מהדרך המיוחדת בה לימד, מהגלישה הווירטואוזית מנושא לנושא, משטף הרעיונות ומשירבוט הסקיצות המהיר על הלוח, תמיד בהומור משובח ובשנינות. 25 שנה מאוחר יותר כשחזרתי למכללה האקדמית "אמונה" כראש המחלקה לתקשורת חזותית ולימים כראש המכללה, מאיר היה שם, זכר את העבודות שלי עוד מהשנה הראשונה ואת מה שאמר לי עליהם כבר אז. אבל גם כקולגה עבורי הוא תמיד היה ״המורה״. כשקיבלתי את הדוקטורט שלי בטיפוגרפיה עברית, הגשתי עותק אחד למאיר וציינתי בפניו שהכל התחיל אצלו, ועם כל הציניות שלו הוא לא הצליח להסתיר את ההתרגשות. בשנים האחרונות חלה ונחלש ויחד עם זה המשיך לשמור על קשר אדוק עם המכללה ואיתי. המסר של מאיר לסטודנטים והסטודנטיות הרבות שלו לאורך השנים היה ברור:

"עיצוב הוא לא רק אסתטיקה, אלא דרך לספר סיפור, להנחיל ערכים ולהעביר מסר של תקווה, גאווה והמשכיות".

מאיר יחסר לכולנו.

הכותבת היא ראשת המכללה האקדמית "אמונה - אפרתה" לאמנויות ועיצוב בירושלים