להב הלוי נולד וגדל בנצרת עילית. הוא בוגר בצלאל משנת 1991, ולאחר עשור בניו יורק במהלכו עסק בעיקר בכתיבה ובעריכה טקסטואלית, החל לעסוק בעיצוב גרפי. כיום הוא מעצב לחברות פרטיות ולגופים ציבוריים בסטודיו Blue Collar, שבסיסו בשותפות בינו לבין דידי רמז. תוצרי עבודתו של להב הלוי מייצגים רגישות ומחויבות מעוררת התפעלות למקום ולמרחב בו הם מתקיימים. בשפה אישית מובחנת ואיכותית ובכישרון מתפרץ, הוא מצליח להדביק את הפער שבין הפיזיות של הדימוי ולמטפיזיות של המילה.
להב, הבמה שלך:
גדלתי בנצרת עילית. די חור אפור בסך הכל, אבל אין לי תלונות על זה. קיוויתי שייצא מזה משהו מוזיקלי בנוסח מנצ׳סטר, אבל אני לא יודע לנגן. למדתי בבצלאל. מזמן. אחר כך ניסיתי ללמוד קצת פילוסופיה בניו־יורק, אבל לא הבנתי כלום. אחר כך חזרתי לתל־אביב ומאז זה מה שאני – גרפיקאי.
לעיצוב יש רק ערך אחד בעיני – לענות על איזשהו סנטימנט אנושי. זה נכון גם לחיים עצמם. חוץ מזה אין לי בזה שום עניין. ספקולציות ותיאוריות על עיצוב לא מעניינות אותי, רק התוצאה ביחס להתכוונות. בין אם מדובר בלעורר מישהו למאבק אידאולוגי, להגניב אותו על איזה סרט או לפתות אותו לקנות איזה מוצר במכולת. כל דבר חשוב ביחס למטרה שהוצבה לו.
״לעיצוב יש רק ערך אחד בעיני – לענות על איזשהו סנטימנט אנושי. זה נכון גם לחיים עצמם.״
ראיה
יש לי עיניים גדולות. בילדות צחקו עלי בגלל זה. בגיל 40 קראתי ככה לסטודיו הראשון שלי, ופעם באיזו ארוחת ערב שנקלעתי אליה, אברהם דשא פשנל, המפיק של אריק איינשטיין, האשים אותי שגנבתי לו את השם. סתם החמיא לעצמו. הראייה שלי נחלשת בשנתיים האחרונות, וחבל. אני אוהב לראות.
שמיעה
בחידונים המטופשים האלה שנשאלות בהם שאלות כמו ״מה אתה מעדיף להיות, עיוור או חרש?״, אני תמיד משיב שאעדיף לוותר על הראייה ובלבד שאוכל לשבת ולהקשיב למוסיקה עד סוף ימיי.
יש לי אוסף של אלפי תקליטים, אני יכול לשמוע אורנט קולמן (שזה ג׳אז) וסימפוניה של ברהמס ואת התקליט האחרון של ASAP Rocky במקביל ולהנות משלושתם. אני אוהב רעש. עכשיו אני שומע את Yves Tumor, שהוא הדבר הכי ביזארי ששמעתי בהרבה זמן. לפני שבועיים ראיתי אותו בניו יורק, וזה מה שנכתב עליו בביקורת באחד העיתונים הניו־יורקיים למחרת היום:
״הדרך הטובה ביותר שלי לתאר את ההופעה הזו של איב טומור ביום שלישי בוובסטר הול, היא לדמיין מה הייתי חש אם הייתי רואה את דייויד בואי מופיע עם זיגי סטארדסט בשנת 1973, אחרי שהוא כבר נהיה קאלט אצל קהל קטן של מעריצים שהולכים אחריו לכל מקום אבל לפני שהוא נהיה מיינסטרים.״
ממש ככה.
מישוש
גוף.
ריח
גוף.
טעם
(טוב, אני לא אגיד ״גוף״ כי זה מתחיל להישמע קינקי.)
חריף. המון חריף. כל סוג של חריף, מכל תרבות בעולם, עם כל דבר. חוץ מקפה ועוגות.
צורה + צבע
כל כתם בכל צורה וצבע, בכל מקום. על פוסטר, על המדרכה כשאני הולך עם הראש באדמה או על חולצה. בתנאי שזו לא חולצה שלי.
״ספקולציות ותיאוריות על עיצוב לא מעניינות אותי, רק התוצאה ביחס להתכוונות.״
המלצה
לא יודע. העולם מלא כל כך הרבה אפשרויות. לפני שבועיים ראיתי בברודווי את דייויד ביירן, אקס Talking Heads, בספקטקל שלו American Utopia. כל מי שנוסע לניו יורק חייב לרוץ לזה. וכל מי שלא נוסע – שייסע ומהר.
אני חוזר כאן ל־84, לדוקומנטרי הנפלא של ג׳ונתן דמי – Stop Making Sense. רק לראות אותו לובש את ה־Big Suit המפורסם והתנועות האפילפטיות שלו. ועוד בשיר שנקרא Girlfriend is Better, שזה נכון, מתחיל במילים – ״Who took the money away״ ומסתיים ב״Stop making sense״, שזו כשלעצמה עצה לא רעה בכלל. אימפריה.
אות
אל״ף. שם הכל מתחיל.
מילה
חמלה. שם הכל מתחיל. אין דבר שמציק לי בעולם יותר מאשר הידיעה שמישהו סובל ממשהו, והרי בכל רגע נתון מישהו איפשהוא סובל ממשהו, וזה בלתי נסבל. כאב אנושי, חרדה, פחד, אימה, צער, כל זה בלתי נסבל.
ציטוט
".When you do something no one hates, no one loves it"
טיבור קלמן, המעצב, אמר את זה פעם בראיון, וזו בדיוק הפואנטה של לעורר משהו אצל מישהו, ובלבד שהעולם לא יישאר אדיש.
איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית. עיצוב: להב הלוי
פונט
מנדטורי, אבל את זה כולם יודעים. ובאנגלית הלווטיקה בולד, אבל גם זה די נראה לעין בסך הכל.
אישיות
טרטה. הייתי מתחיל ב״אוהב״, אחר כך באה ההערכה. להעריץ אנשים הפסקתי בגיל 16. מאז אני אוהב ורוחש כבוד. או מתגעגע, למאיר פיצ׳חדזה למשל. כל יום.
שעות שינה
אני ישן מעט מאוד. פחות מהממוצע. אני אוהב את זה וכולם סביבי שונאים את זה אצלי. עשרות שנים ערימות של אנשים מספרים לי על הנזק שזה עושה לטווח ארוך, אבל נראה לי שהם בעצם מקנאים בי, רואים בזה איזה סוג של עליונות. אני לא רואה בזה כלום, אני רק יודע להעיד על התועלת שזה עושה כבר שנים לתפוקה שלי.
קפה
כן.
פינת העבודה שלך
אין לי פינת עבודה. בשנה האחרונה המחשב מונח על השולחן קפה באמצע הסלון ואני עובד עליו כל היום חצי מרוח על הספה, המקלדת עלי והעכבר לצדי. מן הראוי שהעולם ימנה את זה כאחד ההישגים הכי גדולים של עידן הקורונה.
מקום
ניו־יורק. זה בנאלי, אני יודע, אבל גם אני בעצם.
זמן
שלוש-ארבע-חמש בבוקר, כשאין אף אחד.
עבר-הווה-עתיד
קראתי לא מזמן ספר יפה של סופר איטלקי בשם מרקו לודלי. בעצם שלוש נובלות ששלושתן הן מנולוגים של אשה – ״איטליה״, ״ענן״ ו״נזירה״. בראשון, איטליה היא משרתת בבית בורגני שמספרת את המציאות שלה, ואיפשהו לאורך הסיפור מופיעה הפיסקה הבאה:
״האנשים נראים מוזרים, איטליה, יש רושם שהם שונים זה מזה וגם משוגעים, גם גאוותניים ממרחק, אבל אל תחשבי שזה כך. כל בני האדם שווים, לכולם אותם חיים, הם מסופרים באופנים שונים אבל בסופו של דבר הסיפור הוא אותו סיפור, כי יש רק סיפור אחד, של הזמן החולף. כך אמרו לי במוסד, ואני מאמינה להם, כי הם יודעים״.
אי בודד
הייתי לוקח את אמא שלי. נראה לי שהיא האדם היחיד על כדור הארץ שיוכל לסבול אותי לאורך זמן.
דסקטופ
אריה, הטכנאי מחשבים שלי, אומר לי בכל פעם שהוא רואה את אחד המחשבים שלי שזה אסון. יכול להיות שהוא צודק, אבל זה לא האסון היחיד בעולם שאף אחד לא עושה כלום ביחס אליו, ואני יכול לחשוב בשקט על כמה וכמה אסונות שהיה שווה לטפל בהם קודם.
על המסך שלי פתוחים ממש עכשיו קובצי עבודה למיתוג של גאגא (שפת התנועה של אוהד נהרין), לעיצוב מחדש של ״חלקת גדולי האומה בבית הקברות הר הרצל בירושלים״, עטיפה לספר שירים של המשוררת האמריקאית אמילי דיקנסון (סוף סוף בעברית), ושניים שלושה מיתוגים לאנשים עם חלומות גדולים שמקימים במאמץ רב עסקים קטנים. ובסוף היום, כשכולם כבר ישנים, אני סורק טוב טוב את הראש לראות אם אין באיזו פינה בו איזה פוסטר באיזה עניין שבא לי לעשות, לפני שהיום הזה ייאסף אל קודמיו. כמעט תמיד אני מוצא שיש.
אימוג׳י
לא משתמש באימוג׳י. לא שיש לי משהו נגד זה, אבל זה לא נהיה חלק מאוצר המילים שלי. כנראה אני באמת כבר זקן.
כמה עבודות של להב הלוי:
מתוך תערוכת היחיד ״צלחות ריקות״ בבית בנימיני
