בפונט קורן יש סוד. כתמי דיו עבים וברורים, ריבועיות נוכחת ויציבה – זה פונט שלא מבקש להתנצל. הוא כאן כדי להישאר. מאחורי הקווים החזקים שלו מסתתרות זוויות מפתיעות: הגרש המסובב של הע׳ והצ׳, העקב הדק של הג׳, והסריפים של הב׳ והח׳ שנראים כמעט כמו קרניים. זה פונט עם נוכחות, אבל לא פחות מכך – עם נשמה.
עמוד מתוך קטלוג התערוכה "אות עברית חדשה״, גלריה אוניברסיטת תל־אביב, 1984
על הפונט האיקוני הזה כבר נכתבו אינספור מילים. אליהו קורן עיצב אותו בירושלים בראשית המאה ה־20 מתוך חזון ברור: ליצור את האות של התנ״ך היהודי הראשון – תנ״ך שיודפס לראשונה בידי יהודים. הוא שאב השראה מהאות הספרדית המרובעת, שנכתבה בקולמוס ולא בנוצה – טיפוס אות מינימליסטי ומאופק, שאומץ עוד קודם בבית הדפוס שונצינו שחיפש כתבי יד עבריים ברחבי אירופה.
שליחות יהודית בעיצוב טיפוגרפי
קורן עיצב אות יהודית חדשה – מסורתית ומודרנית בעת ובעונה אחת. הוא הבין שהעיצוב צריך לשרת לא רק יופי, אלא גם יעילות וקריאות. אחד האתגרים הגדולים שעמדו בפניו היה שילוב הניקוד וטעמי המקרא במרחב המצומצם של האות. הוא חישב בעין חדה כל מרווח ומרווח כך שסימני הפיסוק והמקרא יסתדרו סביבן בהרמוניה מושלמת. זו הייתה מלאכת קודש – תרתי משמע.
אליהו קורן, שנולד בשם קורנגולד, למד גרפיקה בגרמניה ועלה ארצה ב־1933. הוא עבד כמנהל המחלקה הגרפית של הקרן הקיימת לישראל, אבל ידע לחלום בגדול. בעקבות עיצוב הפונט הקים את הוצאת "קורן", שבה הדפיס את התנ״ך שעיצב – מיזם אישי שהפך לסמל לאומי. עבור קורן, עיצוב הפונט שנקרא על שמו היה שליחות יהודית ותרבותית. במאמר שפרסם כתב שהמניע שלו היה “נפשי ויהודי” – תשוקה להחזיר את החומריות היפה לתנ״ך, שלדבריו באותם ימים נראה מרופט ומרושל. הוא טען שאי־אפשר להאמין בספר ועם זאת להשקיע כל־כך מעט בנראות שלו. ראוי לעם הספר, אמר, שהספר שלו יהיה מעוטר "בחכמת לב" – ולא יחווה הזנחה.
כפולה מתוך תנ״ך קורן
גם בעידן הדיגיטלי, הפונט "קורן" נותר סמל של זהות עברית. מעצבים בוחרים בו כדי להתחבר לשורשים – יהודיים, תנ"כיים או רוחניים – ולזכור שהאות העברית היא לא רק כלי תקשורת, אלא גם חלק מהמסורת והזיכרון הקולקטיבי שלנו
קדושה, דיוק ואסתטיקה
קורן התעקש להשתמש בטכנולוגיות הדפוס החדישות ביותר ולבחון דרכן את קריאות האות העברית. הוא גילה שדווקא אותיות בעלות קונטרסט חזק נקראות טוב יותר מאותיות “פשוטות” בעובי קו אחיד, וגישה זו ליוותה את תהליך העיצוב. הוא השווה את טיפוס האות שלו לכתר ארם צובא, הנוסח התנ"כי הקדום ביותר שעמד לרשותו, וביקש לתקן את “העוול ההיסטורי” שנגרם לאות העברית, שלדבריו הפכה מרובעת מדי, ורצה להשיב לה את המלבניות המקורית.
קורן ניגש לעיצוב הפונט מתוך תחושת אחריות עמוקה. הוא ראה בחיבור בין הקודש לאסתטיקה מעשה רוחני. הוא שזר באות קריאות, נוחות, היסטוריה, מקצועיות חסרת פשרות ואהבה אינסופית לאות העברית. כל פרט נבדק בעין חדה: המרחק בין ניקוד לאות, הזווית של הסריף, משקל הקו. הכול נועד ליצור חוויה בהירה ונקייה – תנ"ך שקל ונעים לקרוא בו.
התוצאה – פונט קורן – הייתה לא רק הישג עיצובי, אלא סמל זהות. התנ״ך שעיצב הפך במהרה ל"תנ״ך הרשמי של מדינת ישראל", שעליו נשבעים נשיאי המדינה. פונט אחד שנגע בהיסטוריה של עם שלם.
מתוך ״ספר הכתב העברי״ מאת עדה ירדני, הוצאת כרטא 1991
מהדיו לפיקסל
שנים אחרי פטירתו של קורן, הפונט עבר דיגיטציה על־ידי חברת מסטרפונט, והאות יצאה מהיכל הקודש אל העולם החילוני. היא הופיעה על פוסטרים, לוגואים וקמפיינים – מסטיקרים של “שלום עכשיו” ועד כרזות הסרט ״אהבה מאוחרת״, בלוגו של הסדרה ״שבאבניקים״, ואפילו בפרסומי הופעה של גון בן־ארי.
גם בעידן הדיגיטלי, הפונט "קורן" נשאר סמל של זהות עברית. מעצבים משתמשים בו כשברצונם ליצור חיבור לשורשים – יהודיים, תנ"כיים או רוחניים – ולזכור שהאות העברית היא לא רק אמצעי תקשורת, אלא גם חלק מהמסורת והזיכרון שלנו.
הפונט הסריפי של קורן ממשיך להיות רלוונטי, חד ויפה. הוא יושב על קו־התפר שבין קדושה למודרנה, בין הדיו הרטוב על הקלף לבין הפיקסל שעל המסך.
בכתבה הבאה בסדרה נמשיך לגלות איך האות העברית ממשיכה לפעום גם היום – דרך אליהו אחר, זה שממשיך את דרכו בהוצאת "קורן".
בכתיבת הכתבה נעזרתי במאמרים של עדי שטרן וצבי נרקיס, ובמאמר ״האות כיסוד בעיצוב ספרי קודש״ מאת ד״ר משה שפיצר, מתוך הקובץ ״אות היא לעולם”. תודה!
