מחייה השפה העברית האמין בעיתונות. הוא ראה בה במה מרכזית להתחדשות השפה העברית ולכן כתב וערך במספר עיתונים, שאת חלקם אף סייע להקים. ״הצבי״ היה גולת הכותרת העיתונאית של אליעזר בן־יהודה, ועם הזמן הפך לשחקן מרכזי בתהליך החייאת השפה והטמעת ערכי מודרניזציה ולאומיות אל היישוב היהודי בארץ ישראל (כאשר לעיתים פורסם בשם אחר, במקביל לעיתון נוסף של בן־יהודה). מייסודו ב־1884 כעיתון שבועי ועד להפיכתו לעיתון יומי ראשון בארץ ב־1908. הוא נודע בשמו המובהק, שנגזר משמו של הרב יצחק הירשנזון (הירש בלעז - צבי) שהיה בעל הרשיון לפרסום, ובמהלך 1915 שינה רשמית את שמו ל׳האור׳, כמו שתמיד בן־יהודה חלם.
העיתון שיקף את מאבקו של בן־יהודה לביסוס עיתונות עברית מודרנית, הן בתוכן והן במבנה. תוכן העיתון כלל חדשות, תרגומים של יצירות ספרות עולמית (ובינהם שייקספיר, מולייר, זולא, הוגו, ז'ול וורן, טולסטוי ואחרים); לצד שירים, פרוזה ומסות מפרי עטם של יוצרים עבריים (כגון ברדיצ'בסקי, ישראל זנגוויל, יוסף קלוזנר ואחרים), תיאורי מסעות בארץ ישראל ומדורים פורצי דרך כמו מדור הנשים הראשון בעיתונות העברית – 'עזרת נשים'.
לפי כותרתו, ׳הצבי׳ פרסם ״חדשות על מענייני המדינות ומקרי יום־יום ומענייני המדינות בכל מקומותיהם״, אך לאורך השנים העיתון נודע במאבקים השונים שאותם ניהל בן־יהודה, שגררו לא מעט תגובות מטעם הקהילה, וביניהן חרם או אפילו הלשנה לשלטונות שהביא למאסר ממושך של בן־יהודה. דרך כתבות העיתון תמך בן־יהודה בתנועת 'חיבת ציון' ומאוחר יותר בהרצל וצידד בו בתפיסתו על פתרון אוגנדה. הוא יצא כנגד שיטת החלוקה (איסוף הכסף לתמיכה בתלמידי־חכמים ובעניים בארץ ישראל) וכנגד תפיסת ה'שנוֹר' ששררה ביישוב הישן בארץ ישראל.
מעבר לעיתון יומי: חדשנות בתוך משבר
בינואר 1885, דיווח בן־יהודה על אירוע מזעזע, שכונה "פרשת החורבה" ותיארה מהומה גדולה שפרצה בחצר בית הכנסת "החורבה" בירושלים. שמשי בית הדין הרבני דרשו שלא לפרסם את פרטי האירוע, אך חרף האזהרות העניין פורסם בעיתון בתוספת מיוחדת שקופלה והוכנסה לתוכו. וזאת מכיוון שבעל הדפוס שבו הודפס החלק הראשי של העיתון סירב להדפיס את אותה ידיעה, והיא הודפסה בבית דפוס אחר.
בקיץ 1908, בעקבות 'מהפכת הטורקים הצעירים', בוטלה הצנזורה על העיתונות, דבר שאִפשר ל'צבי' לעבור לשלב חדש – עיתון יומי. ההחלטה התקבלה מתוך הבנה שהשינויים הפוליטיים, החברתיים והטכנולוגיים מחייבים עיתונות מהירה ומדויקת. המעבר דרש שינוי משמעותי בתפעול ובהיקף העבודה: שדרוג תשתיות ההדפסה, הסתמכות על טלגרף לחדשות חוץ, וגיוס משאבים כלכליים באמצעות פרסומות.
בן־יהודה ניצל את עיתונו החדש כדי לגנות את התנהגות בית המשפט והתאכזרות ההמון היהודי לנערות, ופתח במסע צלב נגד הבערות והאמונות הטפלות בקרב היישוב הישן, ולמען חברה חילונית, נאורה ומודרנית. "הצבי" התמקד במתן ביטוי ליישוב החדש בארץ ישראל, בעיקר לערכים של חילון, מודרניזציה ולאומיות. המציאות הקשה הובילה קשיים כלכלים מצד אחד ומצד שני קשיים מתוך הקהילה בירושלים.
אתגרי ההפקה והפצת העיתון
בתחילת דרכו, "הצבי" הודפס בפורמט קטן יחסית (שמינית דף פוליו) ואחר כך התרחב בהדרגה לפורמט רבע פוליו, ואפילו לחצי פוליו. תהליך ההפקה של 'הצבי' הצריך התמודדות עם מערכות דפוס פרימיטיביות בירושלים, שהיו רחוקות מהסטנדרטים האירופיים. הדפסת העיתון התבצעה במכבשי דפוס ידניים, באמצעות טכניקות עופרת להרכבת אותיות. בן־יהודה נאלץ להתמודד עם מחסור בכוח אדם מיומן כגון ׳מסדרי אותיות׳, עם עיכובים שנבעו ממחלות או עומסים, ולעיתים נאלץ לבצע בעצמו את כל שלבי ההוצאה – מהכתיבה ועד למסירת הגיליונות למנויים.
שותפיו של בן־יהודה, וביניהם אשתו חמדה בן־יהודה ובנו איתמר, סייעו בעבודה והמעבר לעיתון יומי דרש הסתגלות מהירה לתנאים טכנולוגיים וכלכליים חדשים. ההצלחות כללו שילוב של דיווחים על אירועים אקטואליים, תוכן מותאם לקהל המקומי ואסטרטגיה כלכלית חכמה של שילוב פרסומות לתמיכה כספית. כל אלו הביאו לבניית קהל קוראים נאמן ויצירת עניין ציבורי, ושמירה על קצב יציב יחסית של הפקת גיליונות יומיים לאורך חמש שנים.
השפעה ותפוצה
הצבי אופיין בסגנון דיווח ססגוני וסנסציוני (כדוגמת העיתונות הצהובה) ובשפה לא שגרתית. סגנון זה נודע בכינוי "הלשון הירושלמית", ונועד להעמיד חלופה לסגנון המשכילי ששלט בעיתונות התקופה. בן־יהודה התנגד לשילוב מילים לועזיות ושילב מילים שחידש, שרבות מהן שהוצגו לראשונה בעיתוניו והפכו לחלק בלתי נפרד מהשפה העברית. "מיום שנולד, 'הצבי' מצא חן בעיני כל רואיו ודורשיו ירבו מיום ליום," כתב בן־יהודה. בשנת 1909 העריך כי תפוצת העיתון הגיעה ל־1,200 עותקים, אך לפי הערכות אחרות, בשיאו הגיע העיתון לכ־12 אלף קוראים.
תהליך ההפקה של הצבי לא היה רק שיקוף של קשיי התקופה אלא גם עדות לחדשנות עיתונאית. שילוב בין הטמעת טכנולוגיות מתקדמות ובין התמודדות נחושה עם אתגרים לוגיסטיים וכלכליים הפך את 'הצבי' לא רק לכלי ביטוי פוליטי וחברתי, אלא גם למנוע חשוב בהתפתחות העיתונות העברית. ובעיקר ההחלטה להפוך את העיתון ליומון, קיבעה את מקומו של העיתון בהיסטוריה של התקשורת העברית והניחה את היסודות לעיתונות המודרנית בישראל.
3 תגובות
לימים, בשנת 1999, הוצאתי לאור מקומון בערד וקראתיו 'הצבי' והלוגו שלו היה באותו פונט בדיוק. עיתון טבלואיד, פורמט ידיעות אחרונות. בגיליון הראשון הסברתי לקוראים, תושבי העיר, שמקור השם הוא עיתונו של אליעזר בן יהודה, שהיה המקומון הראשון בירושלים שהעז לכתוב על אירועי החיים וביקורת על ההנהגה דאז, דבר שלא היה מקובל כלל.
העיתון זכה לפופולריות ולעוצמה מקומית טרום הרשתות החברתיות.
כעבור שבע שנים פרשתי והשארתיו לאחר.
למיטב ידיעתי, העיתון עדיין יוצא לאור בימים אלה.
מרתק! תודה על זה!
מידע חשוב ומרתק