דור המייסדים פרנציסקה ברוך – המעצבת הגרפית הישראלית שלא ידעה כמעט מילה בעברית

המעצבת פרנציסקה ברוך (1901–1989) היתה בין המעצבים החשובים שפעלו לפני ואחרי קום המדינה. היא עיצבה בין השאר את לוגו ״הארץ״, את כתב־העת ״רימון״, את הלטרינג ל״הגדת שטיינהארדט״, את הדרכון הראשון של מדינת ישראל, את הגופנים ״סת״ם״, ״שוקן־ברוך״ ו״מאיר־ברוך״. בנוסף, עיצבה עוד סמלים ועטיפות ספרים רבים שעזרו להגדיר את המראה הטיפוגרפי של קום המדינה. עם זאת, במבט כולל, נוצרת התחושה שלרוב לא קיבלה את הכבוד המגיע לה. קורותיה ויצירותיה נשארו עניין הידוע ליודעי ח״ן, עד לשנים האחרונות.

סקיצה לסמל העיר ירושלים בעיצובה של ברוך

בשנות לימודיה הראשונות החלה ברוך לעסוק בצורות הכתב העברי, ולימדה את עצמה את מילון הצורות של הכתב העברי בעזרת האוסף העשיר של פרטי האמנות, כתבי היד מימי־הביניים, וספרי הדפוס העתיקים שבמוזיאון הממלכתי למלאכות אמנות, בספרייה הממלכתית, ובספרייה של הקהילה היהודית בברלין

בין הפרסומים אודותיה אפשר למנות את הכתבה של גדעון שטרן והנרי פרידלנדר בעלון אגודת ידידי הספר משנת 1984, ואת עבודתה על הגופן ״שוקן״ שהופיעה בתערוכה ״אות עברית חדשה״ שאצר ד״ר איתי תמרי בגלריה האוניברסיטאית בתל־אביב בשנת 1985. הפרסום הכי מעמיק ומהותי הופיע בתערוכה ״דפוסים משתנים - מלאכת העיצוב של משה שפיצר, פרנציסקה ברוך, והנרי פרידלנדר״ שאצרה עדה ורדי במוזיאון ישראל בשנת 2016. הקטלוג המצוין שיצא לכבוד התערוכה (שעליו מתבססת כתבה זו) אפשר למוקיריה להכיר את הסיפור ואת הרפרטואר העשיר שלה יותר לעומק.

בכתבה הזו אתמקד בעבודתה על הגופן ״סת״ם״, על המקורות שלו, ועל האקלים שלתוכו נולד. הסיפור מתחיל בשנת 1918. בהיותה בת 17, התקבלה פרנציסקה אסתר ברוך לכיתת מלאכת־הספר והגרפיקה במוסד ההוראה של המוזיאון הממלכתי למלאכות אמנות בברלין, שם לימדו בין השאר את אמנות הכתיבה הקליגרפית. בערבים למדה לטרינג (ציור אותיות) אצל המורה אלזה מרקס.

השפעות

האקלים האמנותי שלתוכה גדלה פרנציסקה ברוך הושפע מתנועת ״אמנויות והאומנויות״ (arts and crafts) האנגלית שהתפרסמה בתחילת המאה העשרים. במקביל נוצרה בגרמניה תגובת נגד למגמת התיעוש המואץ שגרם לירידה באיכות ובאסתטיקה של הספרים. נוצרה דרישה להתחדשות בתחום עיצוב הספר והאות תחת הכותרת ״מלאכת־הספר החדשה״. מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) גרמה ליוצרים רבים להתפכח מן ההערצה למכונה. בתום המלחמה נוצרה מגמה מובהקת של חזרה לצורות היסטוריות של כתב בהשפעת אדוארד ג׳ונסטון שעסק בין השאר בעיצוב כתב על בסיס מסורות קליגרפיות של כתבי יד עתיקים.

באותה תקופה התפתחה בגרמניה ובאירופה תרבות של בתי דפוס קטנים שעסקו בהוצאה לאור, ומטרתם היתה להוות דגם לחיקוי ולתרום לשיפור איכותם הצורנית, האוּמנותית, והאמנותית של תוצרי הדפוס. הדרישה להתחדשות הצריכה שיתופי פעולה משולשים שכללו הוצאות לאור (כמו הוצאת אינזֶל), בתי יציקת אותיות דפוס (כמו זה של האחים קלינגספור באופנבך), ואמני כתב (כמו רודולף קוך), שביחד הביאו ליצירת גופנים חדשים.

קוראינו יתמהו על הצורך בעיצוב גופן עברי בנוף הלטיני באירופה. רק כדי לסבר את העין, לפי מחקר שנעשה באותה עת, כ־10,519 ספרים ביידיש יצאו לאור ברחבי אירופה בשנת 1926 בלבד. בתקופה זו של ״רנסנס יהודי״ (שהחל בתחילת המאה) הפכה ברלין למרכז תרבות יהודי ולמרכז מלאכת הספר העברי המודרני. לכך תרמו יוצרים, סופרים, ומו״לים יהודיים (כמו המשורר חיים נחמן ביאליק) שהיגרו מרוסיה הבולשביקית שבה נאסר השימוש בכתב העברי, אל ברלין הסובלנית של תקופת ווימאר.

הגדת שטיינהרדט

הגדה של פסח. האותיות - כתב ידה של פרנציסקה ברוך. מקור: אתר Winner’s Auctions

בשנת 1918 התבקש האמן יעקב שטיינהרדט לעטר מהודרה ביבליופילית של ההגדה. בתחילה חשב על איור בתחריטים, אולם לאחר מספר פגישות עם פרנציסקה ברוך (אז סטודנטית) שוכנע על־ידה לבצעם בחיתוכי עץ, וגם ביקש ממנה לכתוב עבורו את תוכן ההגדה עברית וגרמנית.

ברוך עדיין לא הייתה מעורה בכתב העברית, ולכן האתגר משך אותה. בשנות לימודיה הראשונות החלה ברוך לעסוק בצורות הכתב העברי, ולימדה את עצמה את מילון הצורות של הכתב העברי בעזרת האוסף העשיר של פרטי האמנות, כתבי היד מימי־הביניים, וספרי הדפוס העתיקים שבמוזיאון הממלכתי למלאכות אמנות, בספרייה הממלכתית, ובספרייה של הקהילה היהודית בברלין. את העתקיה ומחקריה ריכזה בספר סקיצות או מתווים (שנמצא עד היום באוסף מוזיאון ישראל).

לאחר מכן החלה לנסות את כוחה בכתיבה באמצעות עט וקנה. היא ניסתה להעתיק בקפדנות את האותיות האשכנזיות שבהגדת פראג ואותיות יפות אחרות מימי־הביניים ומתקופות מאוחרות יותר. עם האימון היא החלה לחוש שהיא מסוגלת לכתוב את צורתה ורוחה של האות העברית, ולבסוף כתבה את האותיות להגדת שטיינהרדט שהודפסה בהדפס אבן שיצאה לאור בשנת 1922.

יוסף צ׳רקאסקי

בעקבות ההצלחה האישית מעיצוב הכתב בהגדה, המחקר האישי הפך אותה עם השנים למעצבת מוערכת בתחום הכתב העברי, מה שהוביל בין השאר לעיצוב הגופן ״סת״ם״. למעשה, היוזמה להוצאה לאור של הגופן הוא של פרנציסקה ברוך עצמה. היא פנתה ליוסף צ׳רקאסקי, ״מנהל המחלקה האורינטלית שבבית יציקת האותיות של ברתולד, חברת מניות״, שלמעשה היה אחראי על הפקת אותיות עבריות ומזרחיות, ומסרה לו את המתווים שלה.

צ׳רקאסקי הקים בית יציקת אותיות בקייב בעשור הראשון או השני, אך מאוחר יותר היגר לברלין. נראה שהיתה לו תשוקה אמיתית להוצאה לאור של גופנים עבריים, וכפי שכתבתי לעיל, גם סיבה מסחרית טובה. קטלוג הדגימות הראשונה של אותיות דפוס עברי שיצא תחת בית היציקה ברתהולד בשנת 1924 כללה גופנים כמו ״פרנק ריהל״ ו״מרים״ שעיצב החזן רפאל פרנק ושנוצק בבית היציקה C. F. Ruhl בשנת 1910, וכן עוד גופנים עבריים שזהות מעצבם אינה ידועה כמו ״מאגאליט״ ו״מרוּבע״.

גופן ״סת״ם״ שעיצבה פרנציסקה ברוך. מתוך חוברת הדגימות של בית היציקה ברטהולד משנת 1930. מקור: The Internet Archive

אותיות אשכנזיות

לא הרבה ידוע על תהליך היצירה שנמשך בין השנים 1924–1926. אך ברור שעיצוב האותיות הושפע מאותיות הגדת פראג 1526 שהודפסה על ידי גרשֹם כהן בפראג בשנת רפ“ז-1526. האותיות מאופיינות במבנה אות אשכנזי רבוע שנוצר בהשראת הכתב הגותי. האות האשכנזית מאופיינת בקונטרסט גובה בין הקווים האופקיים העבים לקווים האנכיים הדקיקים. למרות שהגדת פראג נוצרה בדפוס, האותיות שלה מראות קשר מאוד חזק לאותיות הקליגרפיות של כתבי היד מימי הביניים, ובמיוחד לכתב סת״ם (ראשי תיבות של כתיבת ״ספרי תורה, תפילין, ומזוזות״), שנכתב בנוצה על קלף. האותיות נחות על רגליים דקיקות ומקושטות במעין מעוין שנקרא במחקר ״Droplet" (ובעברית ״נטף״*) שלקוח מן הכתב הגותי. האות אל״ף מאופיינת בקו מלוכסן כבד ובזרוע ימנית שנמשכת ימינה. אותיות כמו ט׳, ש׳, וס׳ מאופיינות בבסיס עגול ולא ישר, שמצויר במשיכת קולמוס אחת.

עם זאת, ברוך לא היתה לבדה. האקלים התרבותי שבו יצרה ושנזכר לעיל הוליד עוד שיתוף פעולה. בשנת 1927 הזמינה אגודה ביבליופילית יהודית בגרמניה (שנקראה ״הוצאת שונצינו״) עיצוב גופן מן המעצב מרכוס בימר, לצורך הדפסה מפוארת של חמושי התורה. הגופן שעיצב בימר עד 1933, כנראה בלי לדעת על עבודתה של ברוך, נסמך על אותה השראה, ולכן מראהו דומה מאוד. בהשוואה מעניינת שערך לפני כמה שנים המעצב בנצי בינדר, ניתן לראות את ההבדלים ואת הדמיון בין האותיות של סת"ם של פרנציסקה ברוך, אותיותיו של מרקוס בימר (1931), והמקור שממנו הם שאבו את עיצוביהם.

* תודה רבה לקליגרף דוד גולדשטיין שהפנה אותי למאמר של ד״ר עדנה אנגל : ״Between France and Germany: Gothic characteristics in Ashkenzi Script״.

השוואה בין האותיות של גופן סת"ם של פרנציסקה ברוך , אותיותיו של מרקוס בימר (1931), והמקור שממנו הם שאבו את עיצוביהם – האותיות מהגדת פראג משנת 1526. מקור: בנצי בינדר, חומש שונצינו, הגדת פראג.

האותיות של ברוך נחתכו, נוצקו בעופרת ופורסמו ברבים תחת השם ״סת״ם״. בקטלוג הדגימות שהוציאה ברטהולד משנת 1930 הופיע הגופן ״סת״ם״ שכלל גם שתי גרסאות לאות ל׳ - עם דגלון זקוף ודגלון משוך לאחור. צורת האותיות עוצבה בקונטור לא חלק ורופף, אולי במטרה לחזק את התחושה העתיקה של אותיות הדפוס מן ההגדה. בנוסף הופיעו בקטלוג שלושה גופנים שיצר יוסף צ׳רקאסקי על בסיס סת״ם: סת״ם מאגערע (גרסה לעימוד ספרים), רמב״ם (גרסה צרה), ורחל (גרסה חלולה). 

בהקדמה לחוברת כתב צ׳רקאסקי: ״לאחר עבודה של כמה שנים עלה בידי לחבר קטלוג זה. [...] הקטלוג מכיל לא רק צורות האותיות בלבד, אלא גם כמה וכמה דוגמאות של דפוס מסודר למופת. צורת האותיות בקטלוג זה יש בהן משום רוח הזמן, וביחד עם שאר החידושים המוצעים כאן עשויות הן לחדש את אמנות הדפוס העברי ולשכללה. [...] נסיונותי המרובים, בסיוע המכשירים הטכניים העשירים של בית יציקת האותיות ה. ברתולד, נותנים לי את האפשרות לגשם את משאת נפשי מאז״.

שמה של ברוך נפקד מן החוברת שסודרה בגופן שעיצבה. שלושת הגופנים ״סת״ם מאגערע״, רמב״ם, ו״רחל״ נוצרו ושווקו ללא רשותה של פרנציסקה ברוך, ויתרה מזו, היא לא קיבלה מעולם תשלום עבור עבודתה. ככל הידוע, הגופן לא שימש מעולם כאות־ספר, אולי מכיוון שהאות הכבדה לא ענתה על דרישות הקריאות, שגופנים אחרים וקלים יותר כמו ״פרנק־ריהל״ הצליחו למלא בצורה טובה יותר. יותר מאוחר כתב עליו משה שפיצר: ״נסיון רומאנטי של חזרה אל העמוד החגיגי של כתבי היד הצמיחה לנו את אות ״סת״ם״, שאינה מסוגלת לשמש חומר להדפסת עמוד ראוי לעין״.

פרט מתוך חוברת הדגימות של בית היציקה ברטהולד משנת 1930, המציגה ארבעה גופנים חדשים: סת״ם מאת פרנציסקה ברוך, ועוד שלושה גופנים שיצר יוסף צ׳רקאסקי על בסיס סת״ם: סת״ם מאגערע (גרסה לעימוד ספרים), רמב״ם (גרסה צרה), ורחל (גרסה חלולה). מקור: The Internet Archive

תקווה

למרות השתלשלות האירועים הטראגיים, נחשב ״סת״ם״ לאחת האותיות המוצלחות של שנות העשרים והשלושים במאה העשרים. בית היציקה ״ברטהולד״ הציג את הגופן בחוברת שלו בעיקר בתחום הפרסום והמודעות. בשלהי שנות ה־40 ובשנות ה־50 הפך הגופן ״סת״ם״ לפופולארי מאוד במדינת ישראל כגופן ראווה. הודות לצורת האותיות הקלאסיות שהושפעה מהגדת פראג מתקופת הרנסאנס ומן הכתב האשכנזי מימי הביניים, הוא נחשב ל״חגיגי״ ו״מסורתי״. לכן שימש  לצרכיה הייצוגיים של המדינה הצעירה: ברוב הדוגמאות של הניירת הרשמית של המדינה, בהזמנה להכרזת העצמאות ב1948, ובתעודה מטעם משרד הביטחון.

ההתנהלות הלא הוגנת של בית היציקה ברטהולד לא ריפתה את ידיה, והיא המשיכה לעצב את הגופן ״שוקן״, שנוצק במונוטייפ בשנת 1947, ואת ״מאיר־ברוך״ שנוצק ב״אותיות ירושלים״ של משה שפיצר בשנת 1958.

לקריאה נוספת

• פונט לוי אבטיפוס מודרני של הכתב האשכנזי הקלאסי
• מכתב לפרנצ׳סקה ברוך מאת רועי קדם