דור המייסדים מה נשאר אחרי טרטקובר? האנשים שעבדו לצדו מנסים לפענח את המורשת שהותיר אחריו

אומרים שהזמן מרפא את הכל, אבל יש אנשים שהנוכחות שלהם בשטח הייתה כל כך מובהקת, שממש מורגש שינוי ססמוגרפי במרחב מאז שהם הלכו מאיתנו. המעצב להב הלוי, חברו הטוב ואחד הקולות הבולטים בשדה העיצוב המקומי, מרגיש היטב את השבר הזה, שנה אחרי מותו של דוד: "במבט לאחור, דומה שעם לכתו של טרטקובר, אבד לנו הרבה יותר מאשר האיש עצמו, המעצב הגדול, המורה, אדם יקר שהיה לרבים, מקרוב או מרחוק, וגם מי שהרגיז לא מעטים לעיתים קרובות. מה שהתרוקן עם לכתו מנוף חיינו, מסמל משהו שהתרוקן מאיתנו, מהרחוב התל־אביבי, מהמרחב הישראלי, משהו שניתן לכנותו, ארץ־ישראל הישנה והטובה על פי טרטקובר."

תמונה שצילם להב הלוי בסיור לקראת צילומים ברחוב רש"י בתל־אביב, עם מדבקת השלום של טרטקובר, ולידה מדבקת האיכס שעיצב מעצב אלמוני

ללהב חשוב לדייק את התחושה, והוא מתאר משהו שהוא לא געגוע סנטימנטלי למה שהיה ולא שב, אלא חסרון של משהו ישר ונקי, לשפה של אדם שלא היסס להגיד את האמת שלו בפרצוף, בלי לבלבל את המוח ובלי לחפש הנחות. לדבריו, דוד היה דוגמה ליוצר אותנטי שעושה ככל שביכולתו למצוא ולחשוף את האמת. ממש כמו בפוסטר המפורסם שלו עם הפסוק מתהילים והצבר: "לא סתם ישנו הפוסטר שלו, הנושא את הפסוק התהילימי - ״אמת מארץ תצמח״. לא סתם סידר אותו כמעט כמו איזה לוח ברית אלטרנטיבי, נתן לו תוקף של ציווי, ולא סתם שילב בו את הצבר/הסברס, שזו הרי הארץ עליה דיבר אמת. האדמה הזו שתצמיח אמת בסופו של דבר. במובנים מסוימים אפשר לומר שטרטה היה איש אדמה. האיש הזה, שלא ציפה לישועה מהשמיים אלא חי ופעל כאן על האדמה, הותיר אחריו חלל ריק שקשה למלא." הלוי מסכם את מה שנשאר מאחור ברגע שקט של עצב: "טרטה הלך, ובמובנים מסוימים, ועל אף מיני המחוות לזכרו שצצים פה ושם, הוא גם נשכח. הופקר אי שם מאחור. במקום שבו היה הוא, יש עכשיו חור מקומי שחור. או אולי אפור. וחבל. טרטה אהב צבע."

"מה שהתרוקן עם לכתו מנוף חיינו, מסמל משהו שהתרוקן מאיתנו, מהרחוב התל אביבי, מהמרחב הישראלי, משהו שניתן לכנותו – ארץ ישראל הישנה והטובה על פי טרטקובר"

הצבע הזה, והסקרנות האינסופית שהניעה אותו, לא נשארו רק בגבולות היצירה האישית שלו, אלא חלחלו לכל מי שעבד בסביבתו. ד"ר אונה שגב, היום ראש החוג לתקשורת חזותית באוניברסיטת חיפה, הייתה שם בסטודיו שלו בנווה צדק כאסיסטנטית בין השנים 2000 ל־2005, והיא זוכרת איך כל בוקר התחיל ברגע קטן של למידה: "לעבוד אצל טרטה היה כמו לזכות בכרטיס כניסה רב פעמי להיכל של עיצוב. לא רק הספריה הגדולה היתה מקור לידע רב, לא רק היצירות שהיו פזורות ברחבי הבית. אפילו תיבת הדואר." אפילו התיבה הזו הפכה תחת ידיו של טרטקובר לזרז של תרבות חיה ובועטת, כפי שאונה ממשיכה ומספרת: "בכל בוקר הייתי אוספת את הדואר. תמיד חיכו בתיבה הזמנות ופרסומים, מהם למדתי המון על תערוכות, תחרויות, גלריות, מעצבים, אמניות, על כל מה שקורה בארץ ובעולם. וכשטרטה היה שואל אותי אם אני מכירה את ׳המעצב ההוא׳, או את ׳הכרזה ההיא׳ ועניתי בשלילה, היה מנחה אותי לאיזה מדף לגשת ואיזה ספר לשלוף. ׳קחי תסתכלי׳ היה אומר."

המקור לכרה "מנהלי". צילום: יעל בוגן

המעגל המצומצם של האנשים שחיו ונשמו את הסטודיו כלל גם את המעצבת והמאיירת יעל בוגן, שהייתה חברה קרובה ושותפה לשיחות עמוקות. היא זוכרת סטודיו שפעל בקצב אחר, עוד לפני עידן המחשבים: "מכונת הצילום, ה'זירוקס', הייתה כלי העבודה המרכזי. כשטרטקובר עבד על כרזה, היינו רצים הלוך ושוב בין שולחן העבודה למכונה, עד שהצילום המתאים נגזר והודבק ידנית. שאריות התהליך לא נזרקו, אלא הודבקו ב'ספרים השחורים': ספרי סקיצות דחוסים בהברקות חזותיות ומילוליות, שטרטקובר מילא במשך עשרות שנים."
בשנים האחרונות לחייו אהב טרטקובר לחזור ולעיין בספרים הללו עם חברים. "באחת הפעמים מצאתי את המקורות לכרזה 'מנהלי'. גזיר עיתון ובו צילום של מחנה הכליאה אנסאר, ולצדו דמות עציר שהוגדלה שוב ושוב במכונת צילום עד שצלם האנוש שלה התפרק לרשת כתמים. טרטקובר הפך מגבלה טכנית לכלי חזותי עתיר ביטוי."

צילום: ניר טובר

ואם מחפשים את הצעירים יותר שזכו לגעת בקסם הזה מקרוב, אי־אפשר שלא לחזור אל השנה שעברה, אז פרסמנו כאן במגזין את הכתבה המצולמת של ניר טובר. ניר, שהגיע אז כמעצב גרפי צעיר לחטט במגירות ולהציץ במחברות השחורות של המאסטר, נזכר ביראת הכבוד שאחזה בו בביתו בנווה צדק: "לקראת פתיחת התערוכה יצאנו לביקור בסטודיו־הבית של דוד בנווה צדק: לשוחח על הקונספט האוצרותי, לבחור עבודות, לחטט במגירות – וסתם לפטפט. כמעצב גרפי צעיר אז, הרגשתי יראת־כבוד. נדמה שדוד אסף כל פריט גרפי שנוצר בישראל מאז קום המדינה וכנראה שגם לפני. מגירות עמוסות בסיכות, מזכרות, מטבעות, מדבקות וקופסאות גפרורים; שלטי רחוב מצוירים ביד; ספרי עיצוב ואמנות; ובמרכז החלל – המחברות השחורות המפורסמות, שבהן רשם וצייר יום־יום במשך עשרות שנים."

שנה עברה מאז שנסגרו המחברות האלה בפעם האחרונה, והמרחב התרבותי סביבנו ממשיך וימשיך לנסות לפענח מורשתו של מר עיצוב גרפי הישראלי, ובעיקר לשאת את האחריות החשובה שהוריש לנו, להיות סוכני שינוי לטובה של הסביבה שלנו, עם הכשרונות הגלומים בכל אחד ואחת מאיתנו.