אם אתבקש לסכם בתובנה אחת את המסקנה שלי מהסיור בתערוכה שננעלה בתחילת מרץ, אומר שכל גרפיקאי מתחיל יוכל בקלות לשחזר את עבודותיו, אך מעט מאוד מעצבים יוכלו להגיע לאפקטיביות של צורת המחשבה של ריזינגר. פשוט, אך לא פשטני. ואם להכביר בעוד כמה מילים מסכמות - אדגיש גם את סגנונו הייחודי על האיכויות המודרניסטיות והאוניברסליות שבו, שהתעלו על העיצוב המקומי של אותה תקופה. עיצוביו השונים מראים שימוש ייחודי בצבע ובצורה, ובמובן הזה, ריזינגר הוא אוטר (auteur) - מונח הלקוח מעולם הקולנוע ועוסק באיש האמנות כמחבר בעל חתימה ייחודית החוזרת בעבודותיו השונות. תוצריו עזרו להחדיר לסביבה הגרפית הישראלית את החמצן הדרוש לה. ריזינגר היה מעצב שהרים את הראש מהשולחן אל העולם שמסביבו. הוא עזר לפרוץ מעט ממסך הפרובינציאליות, בתקופה שלפני הפינטרסט והאינסטגרם.
הכניסה לתערוכה. צילום: רן מיכאלי
כשנכנסתי לתוך חלל התערוכה, נכנסתי לתוך עולם דו־ממדי רייזינגרי - מבעד לחור רבוע בקיר רווי צבע אחד, נתגלה מערך של קירות שהם שדות בגוונים שונים. מעצבי התערוכה יצרו חללי צבע ענקיים המסתירים ומגלים זה את זה. מעצבים ולא מעצבים כאחד יוכלו ליהנות מאותה תחושה שאופפת לעיתים אנשים יצירתיים - כשאנחנו נפגשים בצבע, סמל או יצירת אמנות שמדהימה אותנו ודורשת מאיתנו לשכוח את הכל וכך מאפשרת לנו לטבוע בתוכה. זו תחושה היפנוטית של פליאה שיכולה לבוא וללכת במהלך חיינו, במיוחד במהלך הצפייה בקולנוע, אבל עם זאת היא לא שכיחה. זוהי ההילה של היצירה.
יש משהו פשוט וכל כך עוצמתי בפתרונות ה״סופר גרפיקה״ שהציע ריזינגר
כשזה נוגע לארכיטקטורה בסביבה העירונית כאן בישראל, אנחנו פוגשים את הצבע בגרסאותיו הצנועות, העייפות, המאולפות, והחסודות. קיר לבן פה, פסיפס בהיר משנות התשעים, שפריץ שהתיישן, אפור בטון על שלל גווניו, רק שאף אחד לא יתעצבן. מודעות הפרסום ברחוב משתמשות בצבע מלא, אבל הן מוסיפות יותר פרטים ולכלוך ויזואלי שמונע את ההנאה ממשטח הצבע עצמו. איזו קקופוניה. יש משהו פשוט וכל כך עוצמתי בפתרונות ה״סופר גרפיקה״ שהציע ריזינגר לחברת מקסימה או לטיילת בתל אביב, שהפתרון נראה רלוונטי גם היום.
סקיצות לטיילת תל־אביב ב"סופר גרפיקה". צילום: רן מיכאלי
מה אם עירייה באחת מערי גוש דן הטובע בגווני בז׳ של בניינים מקומטים וחסרי מעוף, היתה מחליטה לשחק בצבע? מה אם שימוש בצבע היה מצליח לאחד את הסלט העייף של הרחוב הישראלי לכדי אמירה אחת רעננה? מה אם מעבר ברחוב היה הופך לחוויה פלאית של מעבר משדות צבע כחולים לשדה צבע בצבעים חמים, בהתאם למיתוג של העיר? איזה מסר ממריץ היה עובר לתושבים, ואיזו מציאות הצבע יכול לעזור לברוא? אני בטוח שריזינגר ה״קולוריסט״ (כפי שכתב עליו האוצר איזיקה גאון), ״דור רביעי למייסטרים בצבעות ודקורציה של מבני ציבור ובתי עשירים״, היה יכול ליצור פתרון ״לאמיצים בלבד״, והוא הבין ששדה מספיק גדול של צבע יכול לעורר התרשמות אסתטית עמוקה.
מן המבואה הצבעונית, המשכתי לתוך החלל, והתרשמתי מאוד מהארגון והסדר - התערוכה מלאה בגירויים, אבל העיצוב אסתטי ומסודר. התערוכה מחולקת להיבטים השונים בעבודה שלו, והקירות הצבעוניים הזמינו את המבקרים לקרוא את הטקסטים הקצרים שהוצבו עליהם ולהתרכז במוצגים שבויטרינות. מן התקרה נתלו מעין דגלים שעליהם הודפסו הלוגואים ותקריבים מתוך עיצוביו, דבר המעודד את הצופה להיות מודע גם לגובה החלל. נראה שהתערוכה היא מעין אוסף המפעיל את החלל באותה חיוניות שריזינגר היה מפעיל את החללים שלו, מה שנותן דינמיות לתערוכה כולה.
חלל התערוכה. צילום: רן מיכאלי
המפגש המשמעותי ביותר שלי היה עם הסקיצות. זה דבר אחד להתרשם מאיכות העיצוב המוגמר, ודבר אחר להבין לעומק את התהליך היצירתי. פתאום התחלתי לחשוב על נושא מוכר - מלאכת העיצוב בעידן שלפני המחשב. אנחנו רואים את הסקיצות העדינות, עם הניירות העדינים הצבועים הגזורים ביד אמן, התיקונים הזעירים, ומתחילים להבין את כמות העבודה שהם הצריכו. היכולות הרישומיות והדיוק הביצועי של ריזינגר או עוזריו היו חשובים מאוד, אבל לא נראה שזה עיכב אותו ״על קטנות״. להיפך. גם היום, מכלול הרפרטואר שלו, והיכולת שלו לחשוב בגדול וליזום, מעורר השתאות.
הסטודיו של ריזינגר היה חוד החנית של המיתוג בשנות ה־70 וה־80
הסטודיו של דן ריזינגר היה חוד החנית בכל מה שקשור למיתוג בשנות ה־70 וה־80, אך אז הוא נקרא ״מערך תדמיתי״ או ״זהות גרפית״. כאמור לעיל, אפשר לומר שעבודתו איפשרה סוג של גשר בין העולם הגדול לבין ישראל הקטנה והחלוצית. לכאורה ה״תדמית״ יכולה להתפרש כשקר מתוזמר. אך כאשר זה נוגע לבניית מותג, ריזינגר נתן לצופים מחוץ לארץ וגם לנו, תמונת עולם של ישראל מאורגנת, מקצועית ויצירתית.
מדריך לשילוט של לוגו אל־על. צילום: רן מיכאלי
את התמונה הזו אנו מטפחים עד היום כאומת הסטארט־אפ, וכתוצאה מכך אנחנו אכן כאלה, כי היופי האמיתי במקצוע העיצוב הגרפי (ובכלל, באמנות) היא שברגע שמציעים אפשרות, לפחות חלק ממנה נכנס ״למחזור הדם״ שלנו. אם בחרנו לספר לעצמנו סיפור טוב שלא מתכחש למציאות אלא מארגן אותה לפי תפיסה חדשה, תומכת, הסיפור יכול לספר אותנו. התמונה הזו שאנו יוצרים עוזרת לארגן את המציאות הכאוטית שלנו כאן במזרח התיכון, ולכן אנחנו יכולים להשתמש בכישורים שלנו, על מנת לנסות לשנות אולי בעקיפין את המציאות, על ידי שינוי אסתטי ותפיסתי.
העיסוק של ריזינגר בתדמית חייב אותו לצאת מהסביבה הסטרילית של הגרפיקה הדו־ממדית (לוגו או כרזה), אל העולם התלת־ממדי. הוא נצרך לעצב חנויות, גופי תאורה, תחנות דלק, עיצוב פנים של מטוס 747 לאל־על או בחללי תיאטרון הבימה, תוך שיתוף פעולה עם אדריכלים ומעצבים מתחומים אחרים.
מיתוג בתלת־ממד. צילום: רן מיכאלי
אחד היתרונות של ריזינגר היא היזמות הבין־לשונית שלו בשדה הטיפוגרפיה והעיצוב - החתירה הבלתי נלאית למצוא פתרון טיפוגרפי עברי ללוגו באנגלית או להיפך (או גם בערבית במקרה של חברת ״דלק״). חשוב לציין שזה קרה גם כאשר לא נתבקש, ועובדה זו מאוד משמעותית מבחינת היקף העבודה. זו תופעה שגם היום קורית מעט, וריזינגר פעל בתקופה שהמגוון הטיפוגרפי העברי היה מצומצם יותר, ולא היו בנמצא פונטים עבריים שישתלבו באופן אידיאלי עם הלועזיים. כשזה נוגע לשדה המיתוג המאגד מופעים רבים של אותו מסר במקומות ולתרבויות שונות, התיאום בין העברית ללועזית הוא קריטי. לשם כך יצר דן סטים של אותיות לשימוש עצמי בתהליכי מיתוג שונים.
סדרת כרזות מתוך מיתוג חברת "אל־על". צילום: רן מיכאלי
ריזינגר הבין כי העובדה שאנו בפריפריה, לא צריכה לגרום לנו לחשוב בצורה פריפריאלית
זו דוגמה לתיאוריית המעצב כמחבר (לפי תיאוריה שהציע מייקל רוק). המעצב הוא לא רק נותן שירות, אלא יוצר תוכן. יש לו אחריות וזכות על יצירתו, בדומה לסופר, אמן או משורר. הוא מטביע את חותמו הייחודי ביצירתו. יש לו דיעה ורצון להביע אותה, גם אם הוא משתמש בשפה שעיקרה לא מילים כי אם קו, צבע, כתם, צורה. הוא משתמש בכישוריו על מנת לנסות לשנות את שדה המציאות היומיומית. ריזינגר הבין כי העובדה שאנו בפריפריה, לא צריכה לגרום לנו לחשוב בצורה פריפריאלית על האיכויות התרבותיות שלנו. עצם העובדה שיש דברים שעדיין לא טופלו ולא נמצא להם פתרון מתאים, לא אומרת שאנחנו צריכים להתרכז בחיקוי - היא אומרת שהמרווח הזה מחכה ליזמים שינסו לפתור את הבעיות הנוכחיות. והמלצה קטנה לסיכום, אם אתם מעריכים צבע או עיצוב גרפי ישראלי, מהרו והשיגו את ספר התערוכה.
