בואו נתחיל משאלה פשוטה, משהו בכלל לא מסובך כמו - מה זה עיצוב ירושלמי בשבילכם? איתם בוא נתחיל איתך.
אני שואל את עצמי את השאלה הזאת רבות, בעיקר כשמבקשים לעבוד איתי באופן ספציפי, בדגש על הירושלמיות שבי. זה נכון למשל לגבי עמותות שעוסקות בניואנסים בעיר, ופחות מעניין אותן לעבוד עם סטודיו חיצוני שיבוא ויתקע את מגדל דוד או בלטה של אבן ירושלמית. זה קורה יותר בעיקר כשאני עובד עם לקוחות מחוץ לעיר (שלא לדבר על מחוץ לארץ). האם כשאני מעצב ללקוח מהמרכז, הצפון או דרום הארץ, אני עדיין מורגש כ"ירושלמי"? אני לא בטוח. בנוסף לזה, מקורות ההשפעה שלנו הולכים ומטשטשים מבחינה גיאוגרפית-תרבותית. אני יכול להתבונן באותו היום בעבודה גרפית מפינלנד, בעבודת וידאו מברזיל וכך הלאה, כאשר הם בתורם מושפעים ממקורות אחרים בכפר החזותי הגלובלי. מצד שני, האפשרויות לחדד שפה ייחודית בגלל הלוקאליות (וגם בגלל שבתכל'ס אין בירושלים ממש סצנה, רק מעט משרדים) גבוהות ונגישות.
אז מה זאת השפה הייחודית הזו מבחינתך? דוב, לך יש דוגמא? או שאולי אצלך התשובה היא אחרת?
היוש. אני אוהב להגיד שעל אף המוניטין שלה, ובניגוד למחשבה המקובלת, ירושלים היא עדיין המרכז התודעתי של מרחבים רבים בחברה הישראלית - ואני מאוד אוהב לעצב עבור המרחבים האלו. אני תופס את ירושלים כמרכז של התודעה הפלורילסטית (עם או בלי מרכאות) בישראל - וגם של השיח הבינדתי. אפילו הסכסוך הישראלי־פלשתינאי עצמו - לצערנו ירושלים מהווה את המרכז התודעתי שלו. גם עשייה אזרחית, חברתית, ממשלתית ו׳מגזר שלישיתית׳ - זה קורה כאן. כך שאני מרגיש שאני בכלל לא משחק במגרש התל־אביבי, למשל - שהדגשים בו שונים לגמרי.
או! מעולה שהעלית את הנקודה הרגישה בעצמך. אז מה יש לכם להגיד על המקום שלכם מול העיצוב התל־אביבי?
מבחינתי לעצב משהו פחות נחרץ ויותר שואל שאלות, כביכול יותר נעים, אבל למעשה פועל בחתרנות. אמנם אני כבר לא עובד הרבה עם עמותות, אבל עם אלה שכן, הבריף תמיד מורכב ומאתגר.
תביא דוגמא.
למשל, תג מאיר, שהם קואליציה של ארגונים שמתנגדת ופועלת מול תופעת פשעי השנאה כנגד מיעוטים (אתניים, דתיים וכו'), אמורה להיות חשודה מידית כחילונית־תל־אביבית־ליברלית דוגמת מרצ. במקום זה, בחרתי בפונט קורן ללוגו, יחד עם השורה: סור מרע ועשה טוב (שגם מפורקת לשתי הפעילויות שלהם - עמידה לצד הנפגעים, וחינוך לעשיית טוב בשדה זה). הרעיון לבחור במקום היהודי, לעצב ולנכס אותו חזרה לאזורים מתונים ופשרניים, זה משהו שיכול להתקיים בירושלים בצורה יותר טבעית.
יפה. הוא טוב האיתם הזה.
😆. במקביל, יש גם הרבה פחות עבודה מסחרית בעיר, ונדמה לפעמים שירושלמים סולדים מ"אובר מיתוג" שנתפס כחארטא, אם כי עדיין נמשכים לאלמנטים זרים מחו"ל. כלומר תל־אביב... (בנוגע לרפרנסים).
הנה לפניכם הגדרה מעניינת של לקוח ירושלמי. איך עוד הייתם מאפיינים את הייחודיות של התוצרים הגרפיים בעיר?
ב־2017 יצרנו שני סרטוני אנימציה עבור שני ארגונים חברתיים ירושלמים בעלי אופי מאוד שונה. ועל אף (ואולי בגלל) המוניטין שיש לסטודיו שהסגנון שלנו ניכר מאוד מהר (קרי: לפעמים אנחנו עושים דברים דומים מדי) עשינו מאמץ ניכר לבדל את השפות הוויזואליות של הסרטונים, בהתאם לוייב של כל ארגון. ומתוך העבודה המרתקת הזאת הבנתי עד כמה אותם קודים עירוניים (חומה, טחנת רוח, מסגד, המפלצת, רב־מגזריות, בין־דתיות) יכולים ללבוש צורה ויזואלית שונה, ואפילו לשדר בתדרים שונים לגמרי. זה היה תרגיל מרתק עבורי.
התנועה הירושלמית:
https://vimeo.com/213684941
0202:
אני אוהב גם את העבודות של סטודיו 02, ואת אלו של חברי אריק וייס ושמח לפרגן לעוד מעצבים.ות ירולשמיים.ות רבים.ות - שרון שרם, אביגיל רוביני, ונופר דסקל - to name a few. . מאיירים תופס? אז אני יכול להגיד על רועי מרגליות הנפלא שגם כשהוא מאייר סביבה לגמרי הזויה ופנטסטית, אני מרגיש שזו ירושלים - או לפחות אחת מה׳ירושלים'ים האפשריות בתודעה. אני חש ששורש העבודה שלו נטוע איפשהו בין בית כנסת עדס למרתפי סנטר 1 בתחנה המרכזית... איתם - אולי מילה על שאון חורף?
אפשר גם לדבר על ההיסטוריה של העיצוב בעיר, ואיך שפעם הייתה פה קבוצת מעצבים מובילה שלאט לאט דעכה. למשל רבים ממעצבי האותיות בארץ ישבו בירושלים, וגם מעצבים נפלאים דוגמת עלי גרוס, הנרי פרידלנדר, איתמר דוד, פרנצ'סקה ברוך, משה שפיצר וצבי נרקיס.
עלי גרוס
אבל מה לדעתכם הסיבה שירושלים הייתה מרכז שדעך ואיך זה קרה? יש לכם כיון? ואולי גם לשאול איך מחזירים עטרה ליושנה.
הכל זה עניין של כסף.
אני אומר - תלוי מאיפה מסתכלים, ושואל את עצמי אם אמנם יש דעיכה. ביישוב תקוע בגוש עציון, למשל, יש סצנה פורחת של יוצרים בתחומי העיצוב, האיור, האמנות, הצילום והקולנוע (רשימה חלקית ביותר: אורי אילון (שטיסל), שמעון אנגל (מהסטודיו שלנו), תמיר פלצמן, נועה קלנר, חי אפיק (קולנוע), עמשא מנחם אני אמנם לא יכול לדבר בשמם, אבל נדמה לי שזו סצנה שבמהותה היא ירושלמית-לוויינית שעבורה ירושלים (או הירושלמיות) היא מרכזית ולגמרי לא דועכת...
העטרה חוזרת, לדעתי. ראשית, הרב־תרבותיות והפלורליזם משגשג בעיר, וגורם לעולם החזותי, שבעבר הוזנח (או שהיה פריבילגי) עבור קבוצות מסוימות, פתאום בא לידי ביטוי. מזרחים, חרדים, דתיים לאומיים, ערבים וזו פריפריה עם תודעה של ירושלים כמרכזה.
מישהו אמר אליטות חדשות ולא קיבל?
יפה אמרת.
כן, אם אני מביט ביושר - אני בהחלט מזהה פה ייבוש (מסוים, מסוים) של אליטה עיצובית-אמנותית אחת, ועליית קרנה של אחרת. היחס שלי לעניין הזה הוא מורכב מאוד (ורובו לא פור-דה-רקורד),וקשור מאוד לענייני הזהות שלי. רק אגיד שבין שלפעמים, בלילות, אני מרשה לעצמי להתגעגע לדודו גבע 😆
ומה המקום של בצלאל בירושלמיות? אתם חושבים שבצלאל צריכה להיות יותר מחוברת לעיר? קחו לדוגמא את מוסררה או מכללת אמונה או אפילו "טוב ויפה" החדש יחסית.
השבוע בשיעור של אמנון אילוז בבצלאל (שיעור סטודיו בברנדינג שנה ג׳, אם אתם חייבים...) היה מרצה ירושלמי לשעבר (אילוז) מרצה אורח ירושלמי (אני) ומלא סטודנטים לא ירושלמים שחלקם דווקא ניסו לעשות עבודות ירושלמיות. אין לי פה פאנצ׳ליין, זה פשוט קרה אתמול אז אני עוד מעבֵּד את זה...
אוקיי, אז מה היה ירושלמי בעבודות שלהם?
מהחוויה שלי (בעיקר בחיפוש עובדים בוגרי בצלאל), יש ממש מגמת "הימלטות מירושלים" כבר בשנה ג'. מי שכן נשאר, אלה בעיקר ירושלמים שמחוברים לעיר, ודתיים שרואים בה מקום טוב להשתקע בו. עם זאת, כמובן שמחשבות על קריירה ואפשרויות מקצועיות, אלה כנראה שמבריחות הרבה מעצבים צעירים מירושלים לצערי. האתגר של למצוא מעצבים מצוינים (כי אני מתיימר להיות חלק מסטודיו מצוין) הוא אתגר שהולך והופך לקשה יותר ויותר כך שבאופן טבעי, מי שנותר בעיר יש לו קו מחשבה וסגנון ירושלמיים, מה שזה לא יהיה.
אתם עדיין חמקמקים, אולי זה חלק מההגדרה?
התרגיל היה למתג מלון בוטיק בלוקיישן אמיתי. סטונדטית אחת בחרה את המשתלה ההזויה בסוף עמק רפאים (משתלת ראובני) וסטודנטית אחרת בחרה את הבניין של סדנת ההדפס בשבטי ישראל. מודה שהיה לי קצת נחת. בהערת צד: אני תמיד מופתע מסטודנטים במוסררה (שם איתם ואני מלמדים) שאשכרה עקרו לירושלים בשביל הלימודים, בקטע של ״תמיד אהבתי את ירושלים״. כל פעם זה מפתיע אותי מחדש.
סדנת ההדפס. צילום: יאיר טלמור
החיפוש הזה? אז זה עניין גאוגרפי? כמה השפעה יש לתכסית ולתבליט לדעתכם על האופי? מה עם שבוע העיצוב הירושלמי בחלק הגרפי שלו?
לא מספיק היינו מעורבים בשבוע העיצוב.. ולצערי גם השנה לא נהיה 😶.
אמנם אני לוקח חלק עם הסטודיו כמעט כל שנה בשבוע העיצוב, אבל אני לא בטוח שהוא מקודד לירושלמים. מבחינתי זה צריך היה להפוך לאירוע של חינוך שוק, של הסבר ברמות קושי משתנות של "מה זה עיצוב ואיך הוא יכול לתרום לך, לסביבה שלך ולעסק שלך" האוצרים חושבים אחרת ממני 🙂. אבל אם נחזור לשאלה "מה זה עיצוב ירושלמי" אולי כדאי שנחזור לסביבת החיים לרגע. אין סטריליות בעיר שלנו. הכל קשה, רבים מהדברים במאבק, ולמעשה החיים הם מעין אקט דקלרטיבי שמחייב אותך לבחור צד כלשהו, ולהכריע כל הזמן. כמובן שאפשר להיות בלתי מעורב ורק לחיות את החיים, אבל אז זה קופץ עליך, במקומות מפתיעים כמו בתור לקופה או ברחוב. במקביל, יש הפתעות חזותיות שחלקן היסטוריות כגון מבנים, חלקן ממגזרים אקזוטיים לאחד, כגון פשקווילים (או כרזות לשבוע העיצוב...) וחלקן בפאתי העיר, בשכונות הרחוקות והפחות מבודדות כמו פסגת זאב או הקטמונים, שם אני ודוב כנראה מסתובבים רוב היום... כל הסלט הזה יוצר אפשרויות חזותיות שמעצם השונות שלהן לעומת נניח, תל־אביב, מייחדות את המעצבים בעיר. למשל, בחירת פונט מדויק להקשר יהודי ו/או תרבותי מסוים תהיה הרבה יותר ניואנסית למעצב ירושלמי בעיני.
העלית פה נקודה מעניינת. אתה מסכים איתו דוב? בינלאומיות מול שורשיות? ירושלמית היא שורשית יותר? ומפה גם אזרוק אתכם לעתיד, מה אתם חושבים על עיצוב גרפי ירושלמי בעתיד? מה החזון שלכם לעיצוב בעיר?
עיקר הדאגה שלי היא מהעיצוב במרחב הציבורי. אני יודע בוודאות שלמעצבים ירושלמים יש קרקע פוריה לפעול פה, והמון השראה (זו עיר עם המון השראה, באמת) - אבל איכשהו זה נבלם במרחב הציבורי. ואני מדבר על לוחות מודעות, לא על חזיתות אדריכליות וניקיון ברחובות. זה המקום היחיד (טוב, אולי לא היחיד) שיש לי רגשי נחיתות מול תל־אביב. כי שם בתל־אביב מרגיש לי כאילו שיש איזה ארט דיירקטור שמסתכל על הכל מלמעלה ודואג שיהיה מדויק.
עניין של סטנדרט.
וכאן זה המקום שאי אפשר לקרוא לבלבול ״אקלקטיות״ או פלורליזם עיצובי - כי יש תחושה של אשכרה בלבול - ואכן - חוסר סטנדרט. הייתי רוצה להיות סניגורה של העיר הזו תמיד - אבל שם אני נתקע.תיובתא.
וכנראה גם, בגלל שגם משרד תל־אביבי סביר יחזיק מעצב בוגר בית ספר גבוה לעיצוב.
וזה בעיקר עצוב לי 😕.
לכן אני עדיין בתחושה של חינוך שוק, אפילו לעם עקשן ושמרני כמו הירושלמים.
אבל אתה אופטימיסט ומאמין ביכולת לשינוי וכל הקטע הזה. אני עם ׳משפחה מודרנית׳ - אנשים יכולים להשתנות מקסימום ב־15%.
כאילו, בואו קודם לייצר את עצמנו, ואחר כך נתחיל לפתח קונספט ושטויות כמו יישור נכון של טקסט...
מסכים, גם אני אשם. אבל זה מרפה ידיים לראות שבשנים האחרונות זה אפילו לא מגרש שמתחשק לשחק בו, גם כשזה עיצוב פרסומים עבור מוסדות מכובדים וראויים בעיר. אני כבר עוצם חצי עין כשאני עובר ליד לוחות מודעות עירוניים, מודה.
עסקים הם לא רק משפחות, ולכן כדי לשרוד, על עסק להתאים את עצמו למציאות ותחרות. ככל שהעיצוב עולה ברמתו, המתחרים של אותו עסק רוצים גם. הנה, למשל כל עניין הסרטונים של דוב, שלאט לאט הופך לסטנדרט.
אתם חריפים היום הא? אז מה עם איזה סיפור של סוראמלו על עיצוב לסיום? יש לכם איזה מעשיה ירושלמית עיצובית לשתף?
כן! הסיפור שלי על גרוטסקה! זה ה-סיפור והוא מוציא את שנינו די טוב. אז אני מוזמן לפגישה אצל אושיה תרבותית/עסקית ירושלמית, והוא פותח את השיחה ואומר: ״אני רוצה לחזור לעבוד אתכם״. אני: ״אבל לא עבדנו אף פעם יחד״. הוא: ״אתה גרוטסקה, לא?״ אני: ״לא ממש״. הוא: ״אה, פשוט ביקשתי שיקבעו לי פגישה עם הסטודיו הכי טוב בירושלים״.
אני חושב על סיפור, אבל יכול לספר בינתיים שכשהתחלתי להיות עצמאי, גיליתי שיש מעצב שקוראים לו דוב, התחלתי לברר והבנתי שהוא אחד רציני, שגם גובה לא מעט על כל עבודה שלו. אמרתי לעצמי, הלוואי עליי, זה לא בליגה שלי בכלל, ושייקח לי שנים להגיע למקום הזה. והאמת שעדיין רואה בו כמוביל עם עששית את המחנה (כנראה בגלל הוותק ועם כל מה שאני משחק אותה אני אוהב לתת כבוד לזקנים ממני חח). אני חושב שזה מאוד ירושלמי לסיים בפרגון הדדי.
היי, אשמח לשמוע איך השינוי בעבודותיה של עלי גרוס השתנה בעקבות המעבר שלה לתל אביב (מירושלים)
האם ניתן להבחין בשינוי מהותי בעבודותיו של האמן עאשר הוא מחליף את סביבת מגוריו,
ואם כן האם תוכלו להשאיר פה דוגמאות?!
2 תגובות
וואו. אני מעריץ של הברנשים האלו וחושק לעבור לירושלים. עושים עבודת קודש.
היי, אשמח לשמוע איך השינוי בעבודותיה של עלי גרוס השתנה בעקבות המעבר שלה לתל אביב (מירושלים)
האם ניתן להבחין בשינוי מהותי בעבודותיו של האמן עאשר הוא מחליף את סביבת מגוריו,
ואם כן האם תוכלו להשאיר פה דוגמאות?!