כמו כל השפות, גם העברית בנויה על פי חוקים, ויודעים אנו שלפיהם סיומת צורת הרבים היא ים וסיומת צורת הרבות – ות; וכך נוצרו להן המילים ענפים ושועלים ומדרכות ושאלות. אם כן, כיצד הגיעו לשפתנו הביצים והאבנים? הלוא ביצה היא נקבה וכך גם אבן. ומנגד, ישנם הזיכרונות והכוחות, וזכרים הם. למעשה מגלים אנו שמלבד החוקיות ישנם יוצאים מן הכלל שככל הנראה נאלץ כל אחד מאיתנו לשנן בבואו "לרכוש את העברית".
ואין הדבר טמון בהימצאותן של מילים בשפה שצורת היחיד שלהן גם זכרית וגם נקבית, שכן המילים שהוזכרו כאן מין אחד להן – או זכר או נקבה. שונות הן מרוח, שמש או מטבע, שמינן זכר ונקבה ("זה הסתיו עם הענן ועם הרוח המייבב" / "רוח מנשבת על מצחך וצווארך"). ובכלל למילה "רוח" ריבוי אחד – רוחות.
ומה בדבר המילה "משקל"? משקל הוא זכר, אך כאמור אין זה מעיד על צורת הרבים, יכולה היא להיות משקלים על פי החוק שמכתיבה העברית או שמא משקלות כצורה החורגת מן הכלל. ואולם, ייתכן מאוד ששמעתם לא פעם את המילה משקלות, אף שמשקלים היא שרווחת בשפתנו. ואל לנו לתקן את מי שיאמר משקלות, שכן שתי הצורות תקינות והריבוי הנקבי אף מופיע קודם לכן במקורותינו.
צורת משקלות כרבים למילה משקל מופיעה בתלמוד: "משקלות שנשתברו אף על פי שמחזירן ושוקל בהן טהורין ייחוד מהן חצאי ליטרי" (תוספתא מסכת כלים); ולעומת זאת, הצורה משקלים מצויה לראשונה בפירושי המקרא, שהינם מאוחרים יותר לתלמוד: "כי היו משקלים שווים מכל אחד מהבשמים האלה" (פירוש אבן עזרא לשמות פרק ל).
ואין המשקל לבדו, שכן ישנם הפתרונות והפתרונים, המעקות והמעקים.
ואם איבדתם את שיווי המשקל, אפשט זאת: בבואכם לבחור במשקלו של גופן תוכלו להשתמש גם במשקלים וגם במשקלות.
הכתבה סגורה לתגובות