מיכל פאוזנר למדה בבצלאל תקשורת חזותית, והסיבה העיקרית בגללה בחרה ללמוד היא אהבתה לנייר. את אהבתה לטיפוגרפיה גילתה במהלך קורס בשנה ב' שלימד עדי שטרן, בעקבותיו מספרת מיכל: "הייתי שעות בספריה, קראתי המון, נחשפתי לספרים של אריק ספיקרמן שכתב על טיפוגרפיה. למדתי המון על מעצבים שונים. שם גיליתי מהי טיפוגרפיה, הבנתי שזהו התחום אותו אני אוהבת ובחרתי להתמקד בו". מיד אחרי הלימודים החלה לעבוד אצל אילן הגרי, שם התמקצעה בכל הקשור לעימוד.
"היה לי כיף לגלות, אחרי שכבר החלטתי ללכת לעיצוב, שיש מישהו במשפחה שמגיע משם"
במשך כל השנים שיתפה פעולה עם תמר מני, שהייתה מרצה שלה בבצלאל, ויחד הם ייסדו את את מותג מוצרי הנייר Textured Paper - מותג של מוצרי נייר מוקפדים, המתאפיינים בטכניקות ייחודיות וברמת גימור גבוהה. המותג זוכה להצלחה בינלאומית ונמכר בחנויות אמנות, תרבות ועיצוב מובילים, בהם חנות המוזיאון לעיצוב מודרני בניו־יורק (MoMA). האנרגיות של מיכל כיום מתחלקות בין פרויקטים שונים סביב המותג, שמתפתח לכל מיני כיוונים וסביב ההוראה בשנקר.
הנה מה שהיה לה לספר למדור השו"ת שלנו:
ראיה
ללמוד כל פעם מחדש דרך ההתבוננות במה שסביבי.
שמיעה
כשאני רוצה להתרכז הכי נעים לי לעבוד עם צ'ילי גונזלס ברקע. בעיקר באלבום Solo Piano.
https://www.youtube.com/watch?v=2MV3uEGzfdg
מישוש
נייר, עץ, קרמיקה, שיש, עופרת. חומרי גלם באשר הם והמפגש ביניהם.
ריח
נייר כמובן.
טעם
מרציפן. אפשר לגוון עם שוקולד מריר.
צורה + צבע
משושה בצבע לבן. בתהליך העיצוב שלי אני משתמשת בו המון.
המלצה
המוזיאון של נוגוצ'י בניו־יורק. נוגוצ'י היה פסל ומעצב, יש לו המון התייחסות ליש ולאין. אחד השולחנות הכי אייקוניים שלו הוא גם משושה לבן, שמאד מתחבר למה שאני עושה. בפעם הראשונה בה הייתי במוזיאון שלו הייתה לפני חמש עשרה שנה, ומאז עבודתו נתנה לי המון השראה ופתחה לי את הראש.
אות
הליגטורה של א' ו־ל'. וליגטורות בכלל.
מילה
זו אמנם לא מילה תקנית, הפועל "למנן". הדבר הכי קשה בעולם, ברגע שיש לך את כל המרכיבים, הוא למצוא את היחס הנכון ביניהם. הכי קשה אבל הכי מספק.
משפט
"The details are not the details, they make the design"Charles Eames -
פונט
מאד משתנה. יש משהו ב־Garamond שאני לא יכולה לסרב לו, תמיד איכשהו הוא יכנס.
אישיות
אמא שלי.
ובהיבט המקצועי - מאיילין גריי ואנני אלברס, דרך פרנצ'סקה ברוך ועד לאירמה בום. למרות שהן מאד שונות אחת מהשניה, כש"פגשתי" כל אחת מהן הרגשתי גילוי מרגש.
שעות שינה
אין.
קפה
לאחרונה אחרי שנים של קפסולות אני חוזרת למקניטה. זה התחיל מזה שיש לי קושי לרכוש מכשירים שהם לא הכרחיים בעיניי, לכן אין לי קומקום. משם זה עבר למקניטה.
מקום
עיירה קטנה בין פיינצה למונטפולצ'אנו. החופש האולטימטיבי בעיניי.
זמן
אני הכי אוהבת את השעות הממש־ממש מוקדמות של הבוקר, כשמתחילים לראות קצת אור בתוך החושך. אז אני בריכוז מלא.
עבר - הווה - עתיד
כשהייתי ילדה היה בבית של סבא וסבתא שלי הדפס שמאד מאד אהבתי, בצבעים חזקים של שחור, כתום וכחול. אחרי שהם נפטרו אמא שלי סיפרה לי שזו היתה מתנה ממישהו שקראו לו אנקל בוב - דוד מאמריקה שנתן להם כמה הדפסים במתנה. היא הביאה לי שלושה הדפסים מלאי עובש וגם כמה ספרים. עשיתי גוגל סרץ' כדי להבין מי זה והתברר לי שהוא היה טיפוגרף - בוב לסלי. הוא ייסד מקום שנקרא "The Composing Room", מגזין שנתן במה לקדם יוצרים צעירים, וגלריה שנקראת Ad Gallery. היה לי נורא כיף לגלות, אחרי שכבר החלטתי ללכת לעיצוב, שיש משהו במשפחה שכן מגיע מהמקומות האלו. לאחרונה לקחתי את כל ההדפסים לשיחזור. את האחד עם הכחול, הכתום והשחור תליתי בכניסה לבית.
אי־בודד
כנראה תשובה שונה בתקופות שונות בחיים. ברגע זה - הייתי לוקחת רק את עצמי. אם בודד אז לבד.
דסקטופ
אצלי הדסקטופ כמו הבית - בחוץ הכל נראה מסודר, אבל אם תפתחו את הארון תראו בלאגן מסתתר.
אימוג'י בשימוש תדיר
זה אימוג'ים של חנוך הקטן שהשתלט לי על הטלפון ?
