כל מה שרציתם לדעת על אליעזר בן־יהודה (ולא העזתם לשאול)

כמו הנביאים הקנאים לשם
הוא קינא לפועל ולתואר ולשם.
ובחצות, העששית בחלונו,
היה רושם במילונו תילי תילים
מילים יפות, מילים עפות,
מתגלגלות מן הלשון.
אליעזר, מתי תשכב לישון
הן קומתך כמעט אפיים שחה
והעברית אשר חיכתה אלפיים
היא תמתין לך עד בוא השחר.

אליעזר בן־יהודה, "היהודי המבדח" כמילותיו של ירון לונדון, נולד בשם אליעזר יצחק פֶּרלמן, וגדל ב"תחום המושב" היהודי של האימפריה הרוסית במהלך המאה ה־19. בן־יהודה גדל בבית חרדי־חסידי, התייתם מאביו בגיל חמש, ובהגיעו למצוות החל ללמוד בישיבה. במהלך הלימודים גילה ספר דקדוק של השפה העברית ונשבה בקסמה. עם הזמן נחשף עוד ועוד לכתבים ותרגומים והתחיל להתעניין ברעיון של החייאת העברית כשפת ספרות ודיבור חדשה.

כאשר חבר היה מתלונן באוזנו על מצבו הבריאותי, אמר לו אליעזר בן־יהודה: "עברי, דבר עברית והִברֵאתָ".

ב־1881 עלה בן־יהודה לארץ ישראל, והתיישב בירושלים באזור שוק עושי הכותנה בעיר העתיקה, ירושלים. הוא התחיל לכתוב בעברית בעיתון ׳חבצלת׳, וב־1884 הוא ייסד וערך את העיתונים ״מבשרת ציון״ ו״הצבי״. בן־יהודה הקדיש את כל פועלו כדי להפוך את השפה העברית לשפת היום־יום. לפי הסיפור, כאשר חבר התלונן באוזנו על מצבו הבריאותי, אמר לו בן־יהודה: "עברי, דבר עברית והִברֵאתָ". במסגרת העיסוק בהחייאת השפה כתב בן־יהודה ספרי לימוד בעברית והוביל תוכנית לימוד עברית בשם ״עברית בעברית״. בשנת 1890 נוסד "ועד הלשון העברית" ביוזמת בן־יהודה יחד עם דוד ילין, ובן־יהודה עמד בראשו.

בשנת 1913 בן־יהודה הוביל את המתנגדים ב״מלחמת השפות״ (כמו קפטן אמריקה ואיירון מן), שהייתה כינוי לוויכוח על התפקיד של השפה העברית המתחדשת במערכת החינוך היהודי בארץ. הוויכוח החל על שפת ההוראה במוסד הטכניון, שהיה בשלבי הקמה. גורמי המימון של ההקמה תמכו בשפה הגרמנית אל מול תומכי העברית, והוויכוח התפתח לשאר מערכות החינוך בארץ. הוויכוח גרר סערה ציבורית, שביתות מוסדות חינוך והתפטרות בכירים מגופים ניהוליים. מספר חודשים אחרי, בעקבות הלחץ הציבורי, הסתיים הוויכוח לטובת תומכי השפה העברית. ב־1919 תהפוך העברית לאחת משלוש הרשמיות של המנדט הבריטי בארץ ישראל, לאחר שאליעזר בן־יהודה שכנע את הנציב העליון דאז, הרברט סמואל, להכריז עליה ככזו.

ועד הלשון העברית הראשון. יושבים (מימין): אליעזר בן-יהודה, יוסף קלוזנר, דוד ילין, אליעזר מאיר ליפשיץ; עומדים (מימין): חיים אריה זוטא, קדיש יהודה סילמן, אברהם צבי אידלסון, אברהם יעקב ברור.

אם נמה העברית אלפיים, נו אז מה,
הבה נעירנה ונמציא את היוזמה,
את המגהץ, את הפצצה, את הריהוט,
בקצה נוצה בכתב רהוט,
כתב כרובית, כתב גלידה,
כתב את כל, את כל מילון בן־יהודה.
ועוד הוסיף מילים לברוא,
ונוצתו המהירה לא נחה,
והשפה גדלה,
ולא הכירה את מראה דמותה,
את מראה דמותה בבוא השחר.

מהרגע שהתיישב בן־יהודה בירושלים, הוא לא פסק מלפעול לחידוש השפה העברית. התנאים היו קשים במיוחד וככל שניסה, התנאים רק התקשו. בתור התחלה החליט בן־יהודה להוות דוגמה אישית ולכן הקפיד לדבר רק עברית עם בני משפחתו. (חפשו ביוטיוב את המערכון ׳היהודים באים׳ על בן־יהודה ובנו במצב מביך במיוחד, לא תתאכזבו.)

המהלך הזה היה אחד הקטליזטורים ליצירת מילים חדשות בעברית. מילים כגון "בובה", "גלידה", "אופניים" ועוד, נולדו למען הרחבת השפה, במיוחד עבור גידול בנו. ההתעקשות של בן־יהודה לדיבור העברי הביאה משפחות נוספות לדבר עברית, ביניהן משפחתו של יהודה גור (לימים מחבר מילון גור). הסיפור מספר שאישתו של בן־יהודה אפילו אפתה עוגה למשפחה העשירית שהתחילה לדבר דיבור עברי.

למשך תקופה קצרה לימד בן־יהודה בבית הספר ״תורה ומלאכה״ של ארגון אליאנס שבירושלים. אחת התוכניות שבן־יהודה קידם במיוחד הייתה ״עברית בעברית״, תוכנית להחדרת הדיבור העברי בתחום החינוך וההוראה, שפותחה במקור על ידי יצחק אפשטיין. התוכנית התבססה על עקרונות מגוונים, כגון לימוד טבעי ככל שניתן של שפת אם, שיתוף כל החושים, התבססות על תחומי העניין של התלמיד, שילוב שירה ומשחק. התוכנית התקבלה במספר מושבות של העלייה הראשונה במסגרת הקמה של בתי ספר עבריים, ושימשה כלי לאומי לצורך חידוש ההתיישבות בארץ.

בן־יהודה לא פסק וחיפש תחומים ודרכים נוספות להחדרת השפה. מהר מאוד הגיע לייסד את עיתון ״הצבי״ כדי להוכיח כיצד ניתן לקיים שימוש יום־יומי מודרני בעברית. ״הצבי״ שימש את בן־יהודה להפצת את רעיון העברית, במיוחד בקרב בני הנוער. ייסוד העיתון תרם מאוד לשפה העברית בשל הצורך ליצירת מילים ושימוש לשון חדשים ורבים. עם הזמן איבד ״הצבי״ מהפופולריות שלו ואת מקומו תפס "הפועל הצעיר", עיתונם של אנשי העלייה השנייה, שהביא גם סגנון עברי אחר שהתקבע בעברית.

הקמת העיתון באה במקביל להקמת אגודות וארגונים לקידום השפה העברית. כבר ב־1882 הקים את חברת "תחיית ישראל" לדיבור עברי, וב־1889 הקים את חברת "שפה ברורה", שעסקה בעיקר בלימוד העברית, בחיבור ספרים ללימוד והוראה ובהדפסתם. מתוך הפעילות של ״שפה ברורה״ קם לאחר כשנה "ועד הלשון העברית". ועד הלשון קיבץ מומחים בשפה העברית שפעלו ביחד עם בן־יהודה לחיפוש מקורות וחידוש מילים נוספות. אותו הוועד, על אף שהתפרק כשנה לאחר שהוקם, היה הבסיס לאקדמיה ללשון העברית של היום.

בעקבות פירוק הוועד החליט בן־יהודה לנצל את הזמן שהתפנה כדי לקדם את אחד מפרויקטי הדגל שלו – המילון העברי, שנודע לימים כמילון בן־יהודה, שבו כלולים רבים מחידושי הלשון שלו. בן־יהודה מספיק לכתוב ולערוך רק חמישה כרכים במהלך חייו. המילון הושלם לאחר כחמישים שנה ב־1959 על ידי נפתלי הרץ טור־סיני וכלל 16 כרכים. המילון הוא מילון היסטורי, ולכל מילה בו מובאת רשימה ארוכה של מובאות ממקורות עבריים קדומים שבהם היא מופיעה.

בין כל המילים שחידש אפשר למצוא את "מדרכה", "מברשת", "גלידה" ו"רכבת", אבל גם לא מעט מילים שהוצעו ובסופו של דבר לא התקבלו. הידעתם לדוגמה שאנחנו נושמים ״אבחמץ״ (חמצן), או משתמשים ברסק של ״בדורה" (עגבנייה), מציתים "מדלק" (גפרור) ומדברים ב"שח־רחוק" (טלפון)?

ובן נולד לו, וכזאת האיש אמר:
זה הבכור אקרא לו בן־יהודה איתמר
שמינקות ועד קמילה, מיום בואו
בברית מילה ועד מותו –
כרותה לו ברית עם העברית
ומלחמה לו את הלעז להכרית.
איתמר – אכן היה לגבר,
קומת תמר ויפי צורה וסבר,
והלשון בפיו הייתה שפת עבר.
איתמר בן אבי,
שאביו היה נביא
גבר כלבבי.

ב־1882 נולד לבן־יהודה בנו איתמר בן אב"י (ראשי תיבות של אליעזר בן־יהודה). שמו המקורי היה בן־ציון בן־יהודה. איתמר כונה "הילד העברי הראשון", משום שהיה הילד הראשון בארץ ישראל ששפת אימו הייתה עברית. כדברי השיר, איתמר אכן גדל לעסוק בקידום השפה. הוא פעל כעיתונאי ועסקן ציוני מטעם ארגוני ההתיישבות. הוא המשיך את פעילות העיתונים שהקים אביו, ולקח תפקיד מרכזי בהתפתחות העיתונות העברית. מבין המילים הרבות שהמציא: עצמאות, מכונית, אכזבה, עיתונאי, ביטאון, אלחוט, מרפאה, מדינאי, מטרייה, סיפון, משוריין, תקרית, תקדים ועוד.

בסוף שנת 1922, לאחר שהקדיש את רוב חייו לשפה העברית, נפטר אליעזר בן־יהודה ממחלת השחפת. ארכיונו האישי של בן־יהודה, הכולל מסמכים, צילומים ותעודות, שמור בארכיון הציוני המרכזי בירושלים. על שמו נקראים רחובות, בתי ספר ואפילו המושבה ״אבן־יהודה״ (א׳ בן־יהודה) שבשרון. השיר שמלווה את הפוסט נכתב על ידי ירון לונדון והולחן על ידי מתי כספי.

ב־1957 הונפק בול לזכרו בעיצובו של צבי נרקיס. בשנת 2007, לכבוד 150 שנה להולדתו של אליעזר בן־יהודה, הכיר ארגון אונסק"ו של האומות המאוחדות בחגיגות לזכרו ובכך הפך ליקיר אונסק"ו. ב־2012 נקבע יום הולדתו כיום הלשון העברית, ושנה לאחר מכן אפילו עוצב גוגל־דודל מיוחד לזכרו. פרויקט נוסף שנקרא על שמו הוא "פרויקט בן־יהודה", שמטרתו לקרב את היצירות הקלאסיות של הספרות העברית לכלל הציבור, באמצעות העלאתן לאינטרנט.

יותר מכול, דמותו של בן־יהודה מוכרת בזכות פעילותו להחייאת השפה. עיקר תרומתו הייתה בתחומים הסמליים והרעיוניים. הוא דחף לחידוש העברית, כתב ופרסם מאמרים בעברית, חידש והמציא מילים, ערך עיתונים ומילונים, נלחם במתנגדים לתהליך ודאג לשמש דוגמה אישית בכל הקשור לנושא. מה שהתחיל במושבות העלייה הראשונה והשנייה, הפך ערב הקמת מדינת ישראל לשפת הדיבור העיקרית של היישוב היהודי ושפת הלימוד בבתי הספר, וכיום היא השפה הרשמית של מדינת ישראל.

יש לכם משהו להגיד? השאירו תגובה למטה או הצטרפו לדיון בעמוד הפייסבוק שלנו.