יש לנו שלט

האווירה האורבנית-פסטורלית-בתולית בשיר הילדים "ארץ־ישראל שלי יפה וגם פורחת" לא כל כך מתקיימת ברחוב הישראלי ודי קשה למצוא קשר בינו לבין יופי. העובדה שהרחוב הטיפוסי מתאפיין בחוסר תכנון אדריכלי בא לידי ביטוי באסתטיקה של טלאים, בין היתר הודות לשלט שתלוי על הבניין, נשקף מהכביש, מוצל על ידי העץ ונמצא מעליה מצדדיה ומלפניה של כל חנות. השלטים מצויים בכל פיסת רחוב, ובהתאם לכך מייצרים קקפוניה של פונטים, צבעים, גדלים, גבהים וצורות. אז יש לנו בית, ויש לנו עץ, ויש לנו כביש, ויש לנו גשר, ויש לנו...שלט, בארץ־ישראל.

במקרים רבים, הטקסט עם הכוכביות, סימני הקריאה וקווי־ההדגשה, בשילוב הפונט, הצבעוניות והאפקטים, לרוב כלל לא משקפים את ערכי העסק.

מיקום השלט, גודלו והחומר ממנו הוא עשוי, נעשה בפיקוח מדור השילוט של העירייה או הרשות המקומית. הוא זה האחראי לגבות אגרה שנתית על הצבת שלט, ולקנוס על אי־ציות לכללי הצבתו. בעוד העירייה "מנצחת" על המאקרו, בעלי העסקים "מנצחים" על ה"מיקרו" ואחראיים על עיצוב השלטים ברזולוציות של תוכן, עיצוב וטיפוגרפיה. בידם של בעלי החנויות חלק גדול מנראות הרחוב והאווירה שבו, כאשר הקריטריון החשוב ביותר עבורם הוא שהשלט שלהם יהיה הבולט ביותר ברחוב - כך נוצרת מלחמת שלטים על תשומת לבם של העוברים והשבים. מכיוון שאין ׳פקחי טיפוגרפיה׳, גם אין קנסות לשלטים הכתובים בפונטים גרועים. אין אכיפת קרנינג ולדינג או מתיחות של אותיות; אין הגדרת מירווחים ושוליים; אין אזהרות לגבי צבעוניות ושילובי צבעים; ואין הגבלות לגבי הצללות, אאווטליינס, שקיפויות ושלל אפקטים נוספים.

במקרים רבים, הטקסט עם הכוכביות, סימני הקריאה וקווי־ההדגשה, בשילוב הפונט, הצבעוניות והאפקטים, לרוב כלל לא משקפים את ערכי העסק. גם הפרופורציה בין גובה השלט וגודל האות לא מתאימה להולך הרגל, ונראה שהשלט פונה בעיקר לרחוקים ממנו, שנמצאים מהעבר השני של הכביש. השלטים קיבלו מניירות של פרסומות כאשר גביית התשלום עליהם נותנת לכך תוקף ומכניסה לקופת העירייה סכומים נכבדים. נשאלת השאלה למה שלט לא יכול להיות פשוט שלט - "לוח הנתלה בפתח בית עסק או מוסד ובו כתובת על מהות העסק, שם הבעלים וכיוצא בזה" (מילון אבן שושן). בעוד העירייה מכניסה כסף ובעלי העסקים נהנים מפרסום, הרחוב יוצא מופסד.



תגובות פייסבוק