״כוזרי״ – הפונט האבוד של הנרי פרידלנדר

הסיפור של הנרי פרידלנדר, מעצב הפונט ״הדסה״, מוכר לרובנו, אבל פחות מוכר לנו סיפורו של ״כוזרי״

מאת

הנרי פרידלנדר החל לעבוד על עיצוב גופן עברי (לימים ״הדסה״), עוד משנת 1931. מטרותיו היו שהפונט יתפתח באופן טבעי מן הקודמים לו (מסוף המאה ה־18 ועד לימיו), וגם שיהיה מבוסס על צורות יסוד מוגדרות היטב. ההשראות הגיעו מכיוונים שונים: השראה אחת הגיעה מהגופן הלטיני ״פטר יֶסֶן״ שעיצב ״המייסטר״ רודולף קוך בשנת 1925. קוך היה מעצב טיפוגרף גרמני מוכשר ביותר, תחתיו עבד פרידלנדר. ייתכן שפרידלנדר שאף לאמץ את התחושה המעוגלת של האותיות הרבתיות שאיתן סידר את תפילת ״שמע ישראל״ בשנת 1927. השראה אחרת הגיעה מתוך המחקר האישי של פרידלנדר על כתבים עבריים: אותיות הסת״ם האשכנזיות של מגילת אסתר משנת 1800, ופונט חצי־קורסיבי שהיה זמין בבית הדפוס האג־דרוגולין, שהועתק מכתבי־יד איטלקיים מהמאה ה־15. השראה מאוחרת יותר הגיעה מפרידלנדר עצמו, שכתב בציפורן רחבה שני עמודים של הגדה קליגרפית.

כפולה מתוך הגדה שכתב הנרי פרידלנדר בציפורן רחבה. זו אחת מההשראות ליצירת הפונט ״כוזרי״ . אותן מסר הנרי פרידלנדר לפאול קוך בשנת 1938. (מקור: אוסף מוזיאון ישראל. נסרק מתוך: עדה ורדי (עורכת), דפוסים משתנים: מלאכת העיצוב של משה שפיצר, פרנציסקה ברוך והנרי . פרידלנדר, ירושלים: מוזיאון ישראל, 2015)

בשנת 1938 עבד הנרי פרידלנדר כיועץ אמנותי ומעצב טיפוגרפי בבית־הדפוס ״מוטון״ בהאג. הוא עבד על הפונט כשש שנים, אבל לא ממש הצליח להגיע לתוצאה שתניח את דעתו. לכן החליט לנסות גישה שונה: במקום שרק ישרטט את האותיות בעצמו, הוא ישתף פעולה עם חותך אותיות מקצועי. בדפוס שלפני המצאת המחשב והסדר־צלם, היה דפוס הבלט הטכניקה העיקרית לדפוס, והאותיות היו עשויות עופרת יצוקה. לצורך יציקת האותיות היו צריכים מעצבי האותיות לשלוח את שרטוטי האותיות שלהם לחותכי אותיות, שהיו מגלפים את ה״אִמָּהוֹת״ או ה״מַטְרִיצות״ (התבניות שלתוכן היו יוצקים את העופרת). פרידלנדר למעשה רצה לשלב את חותך האותיות לפני סוף התהליך, כחלק מהותי מתהליך העיצוב, כ״עבודה משותפת של בני בעלי־מלאכה רגישים״.

אותיות עופרת יצוקות ואִמָּהוֹתיהן (מטריצות, או תבניות).
(מקור: אוסף המוזיאון לאמנות הדפוס בצפת, הספרייה הלאומית, ירושלים. צילום: חנן כהן נסרק מתוך: עדה ורדי (עורכת), דפוסים משתנים: מלאכת העיצוב של משה שפיצר, פרנציסקה ברוך והנרי . פרידלנדר, ירושלים: מוזיאון ישראל, 2015)

ייתכן שההשראה להחלטה זו הגיעה מתוך ההתכתבויות מ־1931 שערך פרידלנדר עם סטנלי מוריסון, יועצה הטיפוגרפי של חברת ״מונוטייפ״ הלונדונית. לדעתו של מוריסון היתה בעייתיות בכך שהפונטים העבריים הם ״קליגרפיים״ במהותם, ושהגופנים העבריים צריכים להיראות יותר כמו אות־דפוס ופחות כמו כתב־יד. פרידלנדר רצה לחקות את מורו ורבו רודולף קוך, שלעיתים עיצב את הגופנים בחיתוך אותיות ישיר ובלתי־אמצעי, ובכך אולי להקנות לאותיות העבריות שלו אופי יותר ספונטני, נמרץ, ועוצמתי: ״הכתב העברי שלי יבקש להיראות כאילו נחתך ולא כאילו צויר״ (מתוך מכתב לסטנלי מוריסון ב־1931).

רודולף קוך עצמו נפטר בשנת 1934, ולכן פנה פרידלנדר לבנו - פאול קוך, שלמד את המקצוע באופנבך, גרמניה ובפירנצה, איטליה. בסתיו 1938 פגש פרידלנדר את קוך בהולנד, ומסר לידיו את המחקר שלו שכלל את המתווים הראשונים שיצר בשנת 1931, את עמודי ההגדה שכתב, ומתווה עם עותקי שמונה אותיות עם הערות בכתב־ידו. אם מסתכלים באימהות של האותיות א׳, ב׳, ומ׳, אפשר ממש להרגיש את הניצנים שמאוחר יותר יהפכו ל״הדסה״ - המשיכה ימינה של הזרוע הימנית באות א׳, והמראה ה״חתוך״ של האותיות. המתווים של פרידלנדר לא היו הוראות מחייבות אם כי הצעות אמנותיות, מתוך תקווה שהתהליך המשותף ופעולת החיתוך יולידו משהו חדש.

האלף־בית שצייר פרידלנדר ב־1932, שהיה לימים הבסיס לאות ״כוזרי״. מקור: אוסף מוזיאון ישראל.

כל מי שאי־פעם ניסה ליצור פונט מתוך סט אותיות מצוירות בקליגרפיה או לטרינג, נתקל בבעיה בסיסית שעליו לפתור: בעוד שהאותיות הקליגרפיות מצוירות זו אחר זו ומתאימות זו לזו, אות של פונט חייבת לעבוד בהרמוניה מימינה ומשמאלה עם כמעט כל האותיות באלפבית העברי. לכן אפשר לומר כמעט בבטחון שהאותיות חייבות להשתנות (לפעמים בצורה דרסטית) על מנת שיוכלו לעבוד כפונט, ולפעמים משתנה גם התחושה או ״רוח״ הפונט. גם ״כוזרי״ היה צריך להשתנות: מן האותיות הכבדות בעלות הקונטרסט החריף של ההגדה שכתב הנרי פרידלנדר, ליחידות היותר קלילות ומודולריות של המתווה הראשוני מ־1932 ושל הגרסאות המאוחרות יותר.

פאול קוך חזר לפרנקפורט בגרמניה וגילף אִמָּהוֹת ניסיוניות בפלדה באמצעות חרט, שופין ומפסלת. לאחר שיצק את האותיות, הוא פייח אותן בעזרת להבת נר, ולחץ אותן על הנייר. התוצאה היא ״הדפס פיח״, שאותו שלח קוך להולנד בצירוף מכתב שבו הסביר כי חוסר שליטתו בכתב העברי הגבילה את חופש הפעולה שלו. פרידלנדר הזמין בעצמו יציקה נוספת בבית־מלאכה מקומי בהולנד, ושלח לו מכתב ובו הזמין אותו לביקור ממושך בהולנד על מנת שיוכלו להמשיך לעבוד על הפונט. אך לצערו ולצערינו ערב החל שוקע על אירופה.

בשנת 1939, זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת השנייה, שיגר פרידלנדר מכתב למעצב והמוציא לאור משה שפיצר, ובו הדפסות הנסיון של שמונה האותיות כיחידות ובצירופי מילים, שאיפשרו לצופה לקבל תחושה של המקצב וה״צבע״ הטיפוגרפי של הפונט. ״עם התוצאה אני עדיין לא שבע־רצון, אם כי אני חושב שכניסיון ראשון היא אינה מייאשת״. הבעיה המרכזית לטעמו הייתה ״המעבר הפתאומי מקוים אופקיים לקוים אנכיים שיוצר שבירה של התמונה״, אך עם זאת האמין שאלו בעיות פתירות.

הדפסת ניסיון באמצעות פיח של נר (מתוך מאמרו של ה׳ קרטר על חיתוך האות ״בצלאל״) מקור: משה שפיצר, ״על האותיות שלנו״, ספרי תרשיש, ירושלים תש״ך. נסרק מתוך: עדה ורדי (עורכת), דפוסים משתנים: מלאכת העיצוב של משה שפיצר, פרנציסקה ברוך והנרי . פרידלנדר, ירושלים: מוזיאון ישראל, 2015

הוא תיכנן לשלוח את הדגימות למשקיעים פוטנציאליים אבל אז גויס קוך לצבא הגרמני. פרידלנדר ניסה להמשיך את העבודה וביצע כמה הדפסי פיח כדי לראות איך יראו האותיות על גבי ניירות שונים. הוא יצר הדפסה יוקרתית של עמוד שלם עם טקסט מסודר (בג׳יבריש), ושלח את ההדפסה לשפיצר בינואר 1940. בהשוואה לאותיות שבהגדה הראשונית שכתב, אופי האותיות הפך קליל יותר, והמקצב הפך לאחיד והרמוני.

נסיון ההדפסה האחרון (ולמעשה הראשון) של הפונט ״כוזרי־עברי״, מינואר 1940 .הדף המודפס יצר רושם אחיד מפני שנעדרו ממנו האותיות החורגות מעלה ומטה מן השורה. מקור: אוסף מוזיאון ישראל. נסרק מתוך: עדה ורדי (עורכת), דפוסים משתנים: מלאכת העיצוב של משה שפיצר, פרנציסקה ברוך והנרי פרידלנדר, ירושלים: מוזיאון ישראל, 2015.

בינואר 1940 התחתן הנרי פרידלנדר עם מריה ברון בטקס אזרחי ואת הכתובה כתב בעצמו. במאי 1940 פלשו כוחות הוורמכט להולנד. פרידלנדר נאלץ לרדת למסתור. הוא עבר עם אשתו לעיירה ״וָסֶנָאר״ שנמצאת צפונית להאג. אשתו מריה, שהיתה נוצריה, חיה בגלוי ופירנסה את שניהם, פרידלנדר הסתתר בחדרון מאולתר במבנה צדדי של הבית. בסתיו 1942 החלו המועקה והדיכאון לתת את אותותיהם בהנרי. הוא החליט לחזור לתרגל קליגרפיה ולהמשיך לעבוד ולשרטט את האות שלו, אפשר לומר שהאות העברית הפכה לאידאל שעזר להחזיק את הנרי פרידלנדר שפוי וחי.

לאחר שחרור הולנד במאי 1945, בתום 1,081 ימים במסתור, יכל פרידלנדר לשוב ולנוע כבן־חורין. הוא ביקש לחזור לעבוד על הפרויקט, אך כשחיפש אחר קוך, הבין שעקבותיו נעלמו בערפל הקרב של החזית הרוסית. פרידלנדר חיכה שנים לשובו של קוך עם אחרוני השבויים, ״אך הוא לא בא״, וכך נסתם הגולל על ״כוזרי״. לימים ישאו מאמציו פרי, ואותיותיו יהיו לפונט ״הדסה״ שיצא לאור בשנת 1958 בארץ, לאחר 27 שנות עבודה. אשתו מריה, הוכרה כחסידת אומות עולם.


כתבה זו מבוססת על המאמר ״כוזרי־עברי״: הכתב מגיח מפעולת הכלי על המתכת״ שכתב פיליפ מסנר (ועל המאמרים הנוספים על הנרי פרידלנדר) בספר ״דפוסים משתנים - מלאכת העיצוב של משה שפיצר, פרנציסקה ברוך, והנרי פרידלנדר״. מאמר נוסף שבו נעזרתי הוא ״איך יצרתי את האות הדסה״ מתוך ״אות היא לעולם״.