שו"ת דקל בוברוב

והפעם במדור השו"ת אנחנו פוגשים את דקל בוברוב, ראש המחלקה לתקשורת־חזותית בשנקר ומייסד־שותף של "סטודיו מיכל ודקל" הוותיק

הביוגרפיה המקצועית של דקל בוברוב מתחילה בשנת 1992, כשהתחיל ללמוד עיצוב גרפי בויטל (שברבות הימים הפך להיות המחלקה לתקשורת־חזותית בשנקר). ב־1999 הקים יחד עם מיכל שפירא את סטודיו מיכל ודקל ומאז הם עובדים ועובדים ועובדים. במסגרת הסטודיו דקל מעצב עבור תחומי תרבות שונים - החל מתדמיות לפסטיבלים, דרך ספרי אמנות ועד קטלוגים למותגי אופנה מקומיים.

"מה שחשוב לי כמעצב הוא לנסות ולהגיע ללקוח הקצה מבלי לוותר על עקרונות מקצועיים וסטנדרט גבוה מה שהופך את 18 השנים שאני כבר מעצב למלחמה יום־יומית - שווה ומתגמלת, אך גם מתישה ובלתי מתפשרת."

בכובעו האחר, דקל מלמד כבר 15 שנה, אבל המיקום של המחלקה לתקשורת־חזותית בשנקר כמרכז חייו החלה לפני שלוש שנים כשמונה לתפקיד ראש המחלקה.

"אני רואה בתפקיד שליחות ואחריות, ובמסגרתו אני נחשף לשינויים המהירים שהמקצוע עובר. אני מתעקש על אותם עקרונות שהאמנתי בהם אי שם במאה הקודמת: מוסר עבודה גבוה, כבוד ללקוח ואמונה בכך שהוא מבין, ירידה לפרטים ועיצוב בסטנדטים הגבוהים ביותר שניתן. אני מאמין שבשביל להיות מעצב טוב, עבודת העיצוב חייבת לגעת בך באיזשהו מקום (בגוף, בנפש, בראש), להיות מעצב טוב זו כווייה, ובשביל לקבל אותה אתה חייב מקור בעירה. אם אין לך את זה, חבל על הזמן - זה מקצוע שוחק, שהניסיון לא הופך את ההתמודדות איתו לקל יותר ואתה צריך לקום כל בוקר מחדש עם רעיון שעוד אין לך, עם זמן שנגמר לך ועם לקוח שאולי לא יבין אותך."

כבר הרבה זמן שאנחנו משתוקקים לדעת איך דקל יענה על השו"ת שלנו, ומכיוון שהגיע הקיץ והסטודנטים יצאו לחופשה - ניצלנו את חלון ההזדמנות כדי לתפוש אותו לשיחה אישית כדי להכיר אותו קצת יותר לעומק. הנה מה שהוא ענה:

ראיה

סדרות טלוויזיה הן הרגיעון האולטימטיבי - בלי הבחנה בין איכותיות לבזויות ביותר.
החל מכותרות הפתיחה המבטיחות אסקפיזים טהור ועד הידיעה שכשנגמר פרק, יש עוד אחד ושכנגמרת עונה, תגיע אחריה עוד אחת... וכן הלאה וכן הלאה.

שמיעה

חווה אלברשטיין. כי לצליל שלה יש תמיד קשר לעבר, כי יש בו כנות ואינטליגנציה ואמירה פוליטית והוא צליל שתמיד מעורר מחשבה.

מישוש

ספר. ברור. האובייקט (הנחשק) האולטימטיבי, מכיל בתוכו קשר הכרחי בין תוכן לצורה ונחשק מעצם היותו יצירה שאינה שלך, אבל ניתנת לניכוס בעקבות חוויית הקריאה האישית שלך.

ריח

תמיד קשור לאדמה: פריחה של הדרים, דשא כסוח, גשם שפוגש אדמה, עגבניה שפגשה שמש… ככל שאני מנסה לברוח מהאדמה, מתחדדים אצלי הזכרונות הקשורים אליה.
"יש זמן כזה בחיים שאתה פתאום מבין שמה שרצית - יש לך. אז אתה שואל: אז מה, זהו? ואתה יכול להרשות לעצמך לענות: כן, זהו. ואתה מאושר."

טעם

חריף! טעם נרכש של בגרות. מאתגר, משכר, תופס אותך לא מוכן, דורש ממך להיות גיבור.

צבע

הסקאלות החמקמקות, אין להן שם או צורה הם כמעט תכלת וכמעט ירוק, טורקיז כהה וחאקי דהוי, עם נטייה לעננות ואפרוריות של ארצות שיש בהן חורף.

המלצה

להתבונן באינפורמציה פונקציונאלית מודפסת הקיימת רק למטרה של העברת מידע, כביכול "לא מעוצבת", עירומה ופשוטה,
תכליתית ונראית שקופה. אפשר ללמוד ממנה המון.

אות

קו"ף ולמ"ד. על האומץ לצאת מהשורה (שלא כמו הסופיות שהיציאה שלהן כביכול מוצדקת).

משפט

כל מה שאורי משגב כותב (לא חשוב באיזה נושא). כי אם הייתי כותב הייתי רוצה את האומץ שיש לו, את כישרון הכתיבה ואת היכולת לתרגם ראייה מפוכחת, תפיסת עולם ונקודת מבט לטקסט תקשורתי שגורם לך להבין כל פעם מחדש באיזו מדינה הזוייה אנחנו חיים.

פונט

פרנק ריהל - מאז ולעולם. השלמות, היכולת ליצור באמצעותו את הגוש הטיפוגרפי הכי קרוב למושלם, תחושת העבר, הרלוונטיות, הקריאות, היכולת להפתיע בכל פעם מחדש כשהוא מגיע אל המקלדת של מעצב/ת מחונן/ת.

שעות שינה

ממוקדם למוקדם מאוד. שינה היא בעיני מותרות, כי אפשר להספיק כל כך הרבה, אז למה לבזבז על שינה. אני נרדם כשאני עייף ומתעורר כי צריך להספיק ממש הרבה.

דסקטופ

בניגוד מוחלט למה שהייתי רוצה שיחשבו עלי.
dekel-bobrob-screen

קפה

רק הפוך. בקיץ קר עם הרבה (אבל הרבה!) קרח.

אישיות

אייל שני. לא (רק) בגלל האוכל. בעיקר בגלל נקודת המבט. פעם שמעתי אותו אומר בראיון לטלויזיה:

"לא באתי לכאן בכדי להמציא משהו חדש, האתגר שלי הוא להשתמש במה שכבר קיים כאן ולהפיק ממנו את הטוב ביותר שאני יכול."

במשפט אחד הוא הגדיר לי את האני מאמין שלי בעיצוב.

אימוג׳יים בשימוש תדיר

emoji-dekel

מקום

רק תל־אביב. עם כל הקושי, האין חניה, הלחות בקיץ והטינופת וההזנחה כל השנה. כאן התגבשתי, כאן למדתי, כאן התחלתי ליצור, כאן פגשתי את אשתי, כאן הקמתי משפחה וכאן אני מגדל שני ילדים תל־אביביים. בתל אביב הבנתי מה זה לחיות בחברה שאתה בוחר בה מי ומתי להיות או לא להיות חלק ממנה, ומה זה חופש אמיתי לחשוב, ליצור ולחיות.

"להיות מעצב טוב זו כווייה, ובשביל לקבל אותה אתה חייב מקור בעירה"

זמן

לפנות בוקר. מאז ומקווה שלעולם. הזמן הזה שהיום כאילו עוד לא מתחיל. זמן שהוא שלי לבד, שאני לא חייב בו לאף אחד כלום, מלבד למחשבות שלי.

אי בודד

מלחיץ אותי כל הסיפור הזה על איים בכלל ובודדים בפרט. מעדיף לא להגיע למצב הזה ובטח לא לבחור את מי לקחת.

עבר-הווה-עתיד

הווה. יש זמן כזה בחיים שאתה פתאום מבין שמה שרצית - יש לך. אז אתה שואל: אז מה, זהו? ואתה יכול להרשות לעצמך לענות: כן, זהו. ואתה מאושר. ומהמקום הזה שמתקיים בהווה בשקט (היחסי) ,ההבנה והבגרות אתה יכול להמשיך ולחשוב על העתיד.



תגובות פייסבוק