בוגרים.ות ליברטו: רמיקס מודרני ואלגנטי לאות אשכנזית

ליברטו הוא לא עוד פונט, אלא סיפור מסע בזמן. מהדפוס של קארל טאוכניץ בלייפציג של 1825, דרך פוסטרים ממחנות העקורים אחרי מלחמת העולם השנייה, ועד מגזין “מדע” בשנת 1956 היתה זו אות אשכנזית נדירה חוצה יבשות ודורות. הגילוי בבצלאל היה צנוע אך מהותי: מגירה קטנה, מדבקה ישנה, ואותיות שלא סופר עליהן הרבה. משם יצא קימל לחקור את ההיסטוריה שלהן ולהעניק להן חיים חדשים בפורמט עכשווי.

העיצוב של ליברטו אינו “רבייבל” במובן השמרני, אלא רמיקס טיפוגרפי מוצהר. במקום להיצמד באופן עיוור למקור, קימל שילב גרסאות וגדלים שונים, כולל וריאציות מיוחדות ממחנות העקורים וגרסה משופרת ממגזין “מדע”, ליצירת שפה חדשה - וכדאי לראות את טבלת הפונטים בגרסאות השונות בקישור לאתר למטה. התוצאה שומרת על הרוח והמבנה של האות המקורית, אך מוסיפה דיוק, איזון וקריאות שמתאימים לשימוש עכשווי.

אחד המאפיינים הבולטים ביותר של ליברטו, והוא גם מקור לאלגנטיות יוצאת הדופן שלו, הוא הסריפים הדקיקים. בעידן הדפוס בבלט, ובעיקר בפונטים עבריים, כמעט ולא עיצבו סריפים עדינים כל כך, מאחר והם היו עלולים להישבר או להישחק במהירות תחת לחץ המכבש. הבחירה של המעצבים במאה ה־19 לעצב סריפים ״חגיגיים” כאלה הייתה החלטה אמיצה שחרגה מהמקובל, והעניקה לאות קו ייחודי ומעודן. ליברטו משמר את האומץ הזה: הסריפים הדקיקים נשארים בלב הזהות שלו, וממשיכים להעניק לו את המראה החגיגי, המלוטש והיוצא דופן גם בעידן הדיגיטלי.

בעידן הדפוס בבלט, ובעיקר בפונטים עבריים, כמעט ולא עיצבו סריפים עדינים כל כך, מאחר והם היו עלולים להישבר או להישחק במהירות תחת לחץ המכבש

תהליך העיצוב כלל מחקר צורני קפדני, מנבירה בקונקורדציה בספרייה הלאומית עם זכוכית מגדלת, סריקות ברזולוציה גבוהה והשוואות בין גדלים אופטיים, לצד החלטות עיצוביות אמיצות. בהנחיית אלי מגזינר, נעם שכטר ומיכל סהר, גובש מבנה אות שמצליח לשמר את החן ההיסטורי אך גם להרגיש רענן, קריא וגמיש. ההחלטה לעצב פונט פרמטרי מאפשרת לאות להתאים את עצמה לכל גודל שימוש באמצעות ציר גודל אופטי, ולשמור על הקונטרסט והאופי המקוריים גם בפורמטים שלא היו אפשריים בעידן הדפוס המסורתי.

קישור לאתר הפרויקט: liorkimel.com/libreto