שו״ת השאלון עם אמנון אילוז

אמנון אילוז, בעל סטודיו Re-Levant מתל־אביב הוא למעשה ירושלמי אסלי. הוא החל את דרכו המקצועית במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל בתחילת שנות האלפיים. בשנת 2003 זכה בפרס סנדברג לעיצוב הניתן ע״י מוזיאון ישראל. מאז שסיים את לימודיו הוא עובד כמעצב עצמאי בסטודיו שהקים, וכיום עובדים איתו עוד שבעה מעצבים ומעצבות. אמנון לימד בעבר בבית ספר גורן לתקשורת חזותית ובמחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, וכיום מרצה בבצלאל.

אמנון, הבמה שלך:

נולדתי וגדלתי בירושלים. למחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל הגעתי בשנת 1999 בעקבות מפגש אקראי שהיה לי ובלי שום רקע קודם בתחום. בהתחלה ממש התנדנדתי בין תקשורת חזותית לאמנות, עד שאחד המרצים אמר לי: תקשיב אתה חייב מסגרת כדי ליצור ולפעול בתוכה, אם תלך לאמנות אתה תתפרק, תשאר בתקשורת חזותית ותסיים בהצטיינות. וואלק, לא יודע מה מה היה קורה לו הייתי לומד אמנות, אבל לבסוף סיימתי בשנת 2003 בהצטיינות. את רה־לבנט הקמתי ברגע שהייתי צריך לשים קרדיט על העבודה שלי והיה לי ברור שזה לא אני, אלא רה־לבנט. מחד, משמעות שם הסטודיו בעברית הוא חיבור למרחב התרבותי בו אני והסטודיו פועלים עם כבוד וזיקה לעבר, מאידך באנגלית Re-Levant אומר עכשווי עדכני ונכון. בטווח הזה אני נע, זו הגישה העיצובית שמנחה אותי.

״העיצוב שאני מחפש מוּנָע מאנרגיות ותשוקה. הוא מעז, מנסה, חצוף וצבעוני.״

הספקתי לאצור כמה תערוכות, כאשר האהובות עלי ביותר הן: הראשונה היא המזרחיים, בה השתתפו מיטב המעצבים, ועסקה בנושא זהות מזרחית שמעסיק אותי רבות, והשניה היא  Fiverr VS Re-L‬evant בה הצגנו עבודות שלנו לצד עבודות שהוזמנו מפייבר לאותם הבריפים בדיוק.

העיצוב שאני מחפש מוּנָע מאנרגיות ותשוקה. הוא מעז, מנסה, חצוף וצבעוני. אין בו טוב או לא טוב, אלא נכון למשימה שהוגדרה. אחד הדברים שאני הכי אוהב זה כשאנשים מגלים עבודות שלנו ואז שואלים: "אתם עשיתם את זה?" זה מעיד שאין לנו קו אחד או שפה וסגנון ברורים, אלא שאנחנו מחפשים כל פעם פתרון ייחודי וחדש. אחד הדברים שאני מקפיד עליו הוא לייצר פרויקטים עצמאיים של הסטודיו - החל מכרזות, צעיפים, ותערוכות, ועד לפרויקט לוח השנה שלנו שיוצא כבר שש שנים ברציפות.

ראיה

יש לי זכרון צילומי חזק מאוד לפנים. אני לא זוכר מספרים, תאריכים או את הקוד של הכספומט, אבל פרצופים אני לא מסוגל לשכוח. לעיתים זה מביך כי אני זוכר מצויין אנשים אקראיים שפגשתי, אבל הם לא זוכרים אותי. יותר מפעם אחת פניתי לאנשים בשאלה - מאיפה אנחנו מכירים? וגיליתי שזה המלצר בבית הקפה שישבתי בו במקרה לפני שנתיים.

שמיעה

גם אבא שלי וגם אחי אורי אינם שומעים באוזן אחת‪,‬ אבל זה לא עצר את אחי מלהיות מוזיקאי מצליח שגר ופועל בניו־יורק‪,‬ תחת ההרכב Disco killerz. כשאני מתגעגע אליו ולקשר שהיה לנו כשהיה כאן, אני מקשיב לחומרים שלו, בעיקר הישנים, ומרגיש אותו לידי. הנה משהו ישן מלפני שבע שנים, כשעוד היה בארץ.

מישוש

בכלליותו, גוף האדם הוא מקור בלתי נלאה לתחושה ומגע ייחודיים, אבל החלק שלי הוא תנוך האוזן. כן, השילוב של המרקם, הגמישות ובעיקר חוסר התכליתיות (למה צריך את זה?) - מושלם בעיני.

ריח

ריח המדורה הנצמד לגוף ולבגדים ביום שאחרי, כשחוזרים לבית העירוני וכל הבית סופג לתוכו את הטבע הפראי, את האש. יש מי שקוראים לזה סרחון וממהרים למקלחת, אני אוהב לקחת עלי את הזכרון הזה עוד קצת.

טעם

מרק. היכולת המופלאה לקחת מים, הדבר הכי ניטראלי ופשוט שיש, ולהעניק לו טעם, ובכל פעם - טעם חדש ואחר, באינסוף ורסיות. את האישיות שלי מעצבים שני מרקים - מרק הירקות של הסבתא ההונגריה שלי - חוה, ומרק חרירה של סבתי השניה, מרסל המרוקאית. המפגש של השניים קורה אצלי.

קוביה שחורה. ז'וזף דדון (2014)

צורה + צבע

קופסא (קובייה) שחורה. זהו גם שמו של פרויקט הגמר שלי בבצלאל, שכולו נסוב סביב הצורה הזו. אני אוהב את הסוד שהיא מסתירה, ואת האפשרויות האינסופיות שבה.

כחלק מפרויקט הגמר בניתי קופסא שחורה, מודל מגבס של הכעבה במכה, שעמד במרכז המחלקה בבצלאל.

המלצה

ללמוד ערבית, ואם אין לכם דרכון זר, אז בכלל. אנחנו חיים במרחב ערבי, שפה היא מפתח להתגבר על זרות, להתמודדות עם פחדים וליצירת דיאלוג וחיבור בין בני אדם.

אני למדתי בקבוצות שונות, אבל אפשר גם דרך האתר הזה - מדרסה - מעין בית הספר מקוון, חינמי ונגיש שקם מתוך הצורך לשנות את המציאות.

אות

א', מילדות הייתי מהראשונים ברשימת השמות, לפי שם פרטי או שם משפחתי תמיד הייתי אלף־אלף. מחייב.

מילה

להתקדם - זו המילה שמנחה אותי בחיים, הכיוון שלה הוא בתנועה לעתיד, אל הדבר הבא, אך השורש המרכיב אותה הוא ק.ד.ם - כלומר העבר. רוצה לומר, אי אפשר לנוע קדימה בלי העבר, צעד אחורה, שניים קדימה. המקבילה באנגלית היא RE. אפילו עשיתי לעצמי טבעת כזו לתזכורת אישית בכל רגע ביום. בנוסף קדם משמעותו כיון מזרח, דהיינו להתקדם זה לנוע מזרחה (ולא מערבה). גם לזה אני מתחבר מאוד.

משפט

לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.

משפט שהולך איתי ואני איתו – יציאה מאזור הנוחות אל הלא נודע.

״מילדות הייתי מהראשונים ברשימת השמות, לפי שם פרטי או שם משפחתי תמיד הייתי אלף־אלף. מחייב.״

פונט

לא כל־כך משנה לי. לא מתעסק בזה יותר מידי, מה שנכון לי באותו רגע. שישרת וילווה באופן נכון את הדימויים ואת התוכן. בשנה ג׳ נסעתי לחילופי סטודנטים בהולנד והגעתי באקראי ל־Type and media בהאג. למדתי עם מיטב מעצבי האותיות ולצד מי שהיום הם מעצבים בולטים בתחום. סיטטתי, כתבתי, קילגרפתי ועיצבתי אותיות. כשסיימתי את הסמסטר הבנתי שאני יותר בקטע של אימאג׳ים וקונספט.

אישיות

נועה שוורץ, מיכל סודאי, אביגיל ריינר, מעיין רשף, עידית יניב, נורית קוניאק, דניאל ויינברג, מיכל סהר, אנה גסלב ועוד ועוד... להמשיך? נשים קולגות, שעושות את זה מעולה למרות כל הקשיים שהחברה מציבה לנשים.

בלימודים באקדמיה יש רוב נשי מובהק - וככל שמתקדמים בתחום, הפירמידה מתהפכת והרוב הופך גברי. כל אחת מהן, פרילנסריות, מנהלות צוותי קריאייטיב בחברות הייטק או בעלות סטודיו קטן/גדול, כל אחת מהן מוערכת מאוד בעיניי, על הדרך שעשו. זה סופר־קשה גם כגבר אז על אחת כמה כשאת אישה בישראל.

שעות שינה

לא אוהב לישון, יש לי תקופות של קושי אמיתי להרדם מרוב רעיונות, מחשבות ותוכניות. בגדול 4-5 שעות ואני על הרגליים שוב. תבינו, כל שעה פחות בלילה לאורך 50 שנה, זה עוד שנתיים של ערנות!

קפה

כפול ארוך. אחרי שנים שהייתי שותה קפה בלי הכרה, לעיתים אפילו שבע־שמונה כוסות ביום, צמצמתי את עצמי לשתיים. את הראשונה אני שותה לבדי בבוקר בקפה שמתחת לבית, וזה בערך הזמן היחידי ביום שאני לא נוגע במסך אלא יושב ובוהה. את השניה כבר בהמולת הסטודיו והעבודה.

״הייתי מאושר. הגעתי ללונה פארק, רציתי לעלות על כל המתקנים פעם אחר פעם ולנסות מהכל.״

מקום

רה־לבנט. זה המקום שלי. זה החזון שלי. אני שייך לפה. כאן ועכשיו עם רגל בעבר, ופנים לעתיד. מספר פעמים קיבלתי הצעות לעבוד בחו״ל, ובכל פעם סירבתי, כי הרגשתי לא שייך לתרבות ולשפה שהם הבסיס של העשייה שלי.

אני בן המקום; אלנבי, תל־אביב, ירושלים, ישראל, הלבנט, מזרח תיכון.

זמן

קל - הלימודים בבצלאל. הייתי מאושר. הגעתי ללונה פארק, רציתי לעלות על כל המתקנים פעם אחר פעם ולנסות מהכל. כרטיס לכיון אחד שפתוח לארבע שנים.

אי בודד

את המעצבים שעובדים איתי בסטודיו, נעשה Re-location.

דסקטופ

זה המחשב שלי, ככה אני ‪מעדיף הכל על הדסקטופ. בחוץ. אני אוהב גם את החיפוש אחר הקובץ הנכון. כמו הומלס שנובר בפח, פותח - לא זה, פותח - לא זה. פותח - הו את זה חיפשתי! מפעם לפעם אני מסדר ומנקה, ומתחיל הכל מהתחלה.

אימוג׳י

יש לכם משהו להגיד? השאירו תגובה למטה או הצטרפו לדיון בעמוד הפייסבוק שלנו.