״רנסנס יהודי״ בעבודותיהם של זאב רבן ואפרים משה ליליין

בחלק הקודם נגעתי בריפרוף ב״רנסנס יהודי״, תופעה של תחיית התרבות היהודית (ובהמשך גם העברית) שהחלה באירופה של המאה ה־19, שעליה הכריז מרטין בובר.

בחלק הזה אתמקד ב״גותיקה״ כפי שהיא באה לידי ביטוי במיעוט עבודות בצלאל: בעבודותיו של זאב רבן, ובעבודה של אפריים משה ליליין לפני תקופת בצלאל.

אוסף העדויות שראינו עד כה לתופעת ה״גותיקה היידישאית״ מצביע על כך שהיא תופעה יהודית־אירופית ברובה. לכן, כשהם יושבים תחת עצי הזית בבצלאל של בוריס שץ ונהנים מן האור המזרח תיכוני, נדמה שצרותיה של ה״גלות״ האפרורית איבדו את אחיזתם באמני בצלאל. אלה היו נחושים ליצור אמנות יהודית או עברית חדשה, ובכך לעזור ביצירתו של יהודי חדש וחזק שרגלו האחת נטועה באירופה המודרניסטית, והשניה באדמה העתיקה של ארץ הקודש. לכן קשה למצוא עבודות ״גותיות״ רבות מתקופה זו שנעה בין 1906 - 1929 (החלוקה היא לפי מאמרו של גדעון עפרת).

חד גדיא, 1925, צייר: זאב רבן.

בעטיפת הספר ״חד גדיא״ משנת 1925 צייר המרצה הבצלאלי זאב רבן אותיות המושפעות מאותיות סופרי הסת״ם היהודיות, אך חידש אותן בזרימה אורגנית בהשפעת סגנון היוגנדשטיל היהודי (או ה״אר־נובו״). מתוקף אופין המסורתי, יש באותיות אלו נופך פרקטורי (סגנון אותיות ״גותי״ ושמו Fraktur), שמתבטא בשימוש בקונטרסט (הבדל) גבוה בין הקווים האופקיים (העבים) לקווים האנכיים (הדקים והחדים). ראשה של האות גימ״ל הוכתר בתג, או ״תגין״ (ה״כתר״ המסורתי של אותיות הסת״ם). האות חי״ת מורכבת משתי אותיות זי״ן (או ו״ו + זי״ן) המחוברות בגשרון זעיר. לאותיות נוספו גם סימני ניקוד והיוצא דופן בהם הוא הקמץ, שתפקידו כנראה לאזן את השטח הריק תחת האות יו״ד.

בוריס‭ ‬פון‭ ‬מינכהאוזן, 19900, ״JUDA". צייר: אפריים משה ליליין.
(מקור)

תווית האקס ליבריס (מלטינית: ex-libris, מילולית: "מספריו של...") שעיצב כנראה בשנת 1929 זאב רבן (ישנו כיתוב זעיר למטה בצד שמאל) מציגה אותיות מקושטות שמתכתבות בצורה טובה מאוד עם הכיתוב ה״גותי״ מתחתיו. האותיות העבריות משרות תחושה קלאסית עם הקונטרסט הגבוה שלהן, אך נוספו להן מעין ״רימונים״, נקודות שממוקמות באמצע האות, ומאזכרות גם את אותיות הסת״ם וגם סגנון עיצובי לטיני ומקושט שהיה שכיח מאוד עד לשנות השלושים של המאה העשרים (כיום הוא נקרא בשם מאוד כוללני ״Ephemera״).

הכיתוב עוטר באות פתיח או ״איניציאל״ שעיצובו מזכיר את האיניציאל בחלק הלועזי של התווית. האות בעלת מילוי חלול, המצמיח ענפים ועלים ובכך כנראה הושפע מסגנון האר־נובו השולט באיורים שבצדדים. האותיות שבכיתוב התחתון ביותר הן אותיות רבועיות וכבדות, המתהדרות בקישוטים קליגרפיים הממוקמים באמצע גובה האות, ובמתיחות אותיות המאזכרות את הקליגרפיה של כתבי הקודש היהודיים.

אקס ליבריס מספרי בתיה ושלמה גרינברג. כנראה 1929. צייר: זאב רבן.
(מקור)

"רימונים״ נוספים ניתן למצוא בכיתוב הלועזי שבעטיפת ספר השירים JUDA של בוריס פון מינכהאוזן הגרמני. את הספר עיצב ואייר אפריים משה ליליין בשנת 1900, והוא כולל כמה איורים מוכרים שלו. האותיות מזכירות לנו באופן ישיר את הכיתוב jude שנתפר על הטלאים הצהובים בשואה. הן מנסות לחקות את ה״היגיון״ של האותיות העבריות האשכנזיות (כמו הקונטרסט הגבוה והקווים האופקיים העבים). ישנו עירוב של קליגרפיה (המשיכות של העט הקליגרפית שיורדת מן העוקץ שלמעלה ומצד שמאל, לכיוון ימין ולמטה), עם צורות גרפיות שחורגות מן החוקיות הקליגרפית (ה״רימונים״ והקווים המעוגלים בבסיסי האותיות ובחללים הפנימיים). נעשה שימוש באותיות upper case, כלומר אותיות ״גדולות״ המשמשות בדרך כלל בתחילת משפט או שם, כנראה מכיוון שהמבנה שלהן רבוע יותר ולכן דומה לאות העברית. ייתכן כי הרושם של הצופה כיום יהיה שהקונטרסט הגבוה גורם לאותיות להיראות שבריריות ואפילו מעט מטרידות, אך ייתכן כי זו התרשמות שקשורה גם להיכרות שלנו עם אותיות אלה בשואה.

בעבודותיהם של זאב רבן וא. מ. ליליין אפשר למצוא השפעות יוגנדשטיל רבות, וגם ניחוחות מה״אָלט שְטֵייטְל״. הגרפיקאים של בצלאל השכילו להשתמש בשפה העברית, להעשירה ולקשטה, ובכך לפתח אותה לכיוונים שונים.

בחלק הבא (חלק ד׳) אעסוק שוב בביטויים המעניינים ביותר של התופעה שאני קורא לה ״גותיקה יידישאית״, ואציג כיצד הספקטרום שלה מתפתח לכיוונים אחרים - מודרניסטים ואפלים יותר.