עברית לפני קום המדינה: לראות ולהראות

לכבוד יום העצמאות שלחנו את סתו למסע בזמן בשנות ה־30 של המאה הקודמת, שם גילתה איך העברית נלחמה על מקומה ביישוב העברי

הדיון בשאלות טיפוגרפיות הנוגעות למבנה האות, ריווח, גריד, מקצב, גודל והיררכיה, מתנהל בדרך כלל במחוזות פדגוגיים כמו בתי ספר לעיצוב, מכינות וקורסים מקצועיים המכשירים סטודנטים לעסוק בתחום העיצוב. אך סוג השיח, שמתנהל כיום בקרב בעלי מקצוע ומשוגעים לדבר, היה בשנות השלושים של המאה העשרים נחלת הכלל. הידיעות שהתפרסמו בעיתונות העברית באותן השנים - הן הוכחה שהעברית, כפי שאנו מכירים אותה היום, לא הייתה האלטרנטיבה התרבותית היחידה והבלעדית שעמדה על הפרק בתהליך יצירת התרבות המקומית החדשה.

מתוך עיתון 'דבר'. סריקה מתוך "מכון לבון – ארכיון תנועת העבודה"

כיום, השימוש בעברית הוא עובדה מוגמרת ונוכחותה נתפסת כמובנת מאליה. אולם המעיין בעיתונים מתקופת היישוב העברי, ניתקל בכותרות המצביעות על מעמדה הנמוך של העברית במרחב הציבורי, האזרחי והממסדי כאחד: "קיפוח העברית במכס," זועקת כותרת בעמוד הראשון של עיתון 'דבר' ב־22 לנובמבר, 1928; ידיעה המתארת כי על מדיהם של שוטרי המכס הושמו ראשי התיבות של המילה 'מכס' באנגלית ובערבית אך "שום אות עברית איננה על התלבושת כפי שנהוג במחלקות ממשלתיות אחרות". "האות העברית עודנה מקופחת: תזכיר מחאה חדש אל חבר הלאומים", מציינת כותרת ב'דבר' ב־28 למאי, 1935, המלינה על שאין מקבלים אות עברית בטלגרמות לכל משרדי הדואר בארץ.

מתוך עיתון 'דבר'. סריקה מתוך "מכון לבון – ארכיון תנועת העבודה"

המאמצים להשליט את העברית ולעודד את השימוש בה, נעשו הן על ידי גופים רשמיים כמו 'ועד הלשון העברית' ו'הגדוד להשלטת השפה העברית', והן על ידי אנשים פרטיים: כשחברת "כרמל מזרחי" שווקה יין רפואי שעל התווית "אין זכר למילה או אות עברית אחת," כותב על כך תושב תל־אביב למדור המכתבים של עיתון 'דאר היום': "תמהני על הצבור שלנו," כותב האזרח המודאג, "העובר בשתיקה על אותות גלויים של לעג לכבודנו ועמדתנו הלאומיים."

אולם, לא רק עצם נוכחותה או העדרה של השפה העברית העסיק את הפועלים למען השלטת השפה העברית בארץ, אלא גם מיקומה במרחב הציבורי ביחס לשפות אחרות: אנגלית וערבית. ב־24 לאפריל, 1934 מפרסם עיתון 'דאר היום' את הידיעה הבאה:

בימים האחרונים חידש גדוד מגיני השפה את פעולתו בחיפה, לאחר הפסקה ארוכה. ברם בפעולותיו הראשונות כבר נקט בשיטה בלתי אחראית, אם כי בלי ספק טובה כו[ו]נתם, כשהיא לעצמה. דוגמא אחת מרבות: באישון לילה הוסר מעל דלת אחד הבתים בהדר הכרמל בידי נעלמים שלט נחושת כתוב בשלוש שפות הארץ כשהעברית באמצע (ולא למעלה).

מכתב מאת האיגוד להשלטת השפה העברית שהתפרסם בעיתון 'דבר' ב־12 למאי, 1938, מלמד כי הצבת העברית מעל השפות האחרות לא הייתה גחמה פרטית וחד פעמית, כי אם חוק לא כתוב, שהיה ידוע לסוחרים ולבעלי המקצוע והוא אף נאכף בקפדנות:

כשפנינו לבעל בית הקפה "בן־יהודה" (רחוב בן־יהודה) בענין השלט שלו, שבו הלועזית למעלה והעברית למטה הביע הנ"ל את צערו על המקרה והבטיח לתקן את זה בימים הקרובים ואגב הוסיף: 'אני עולה חדש מגרמניה, אינני מכיר צורת אות עברית ואינני יודע את מנהגי העיר, מסרתי את הכנת השלט למשרד ידוע לשלטי אור, שבעליו נמצאים בארץ כ־15 שנה והייתי בטוח שהם יסדרו את הדבר לשביעות רצון הקהל'. האיגוד מביא עובדה זו לתשומת לבם של [...] ציירי השלטים ומעיר, שזוהי לא התלונה הראשונה עליהם שהגיעה לאיגוד על זלזולם בכבוד העברית בשטח הפרסומת.

ישנן דרכים רבות לארגון אינפורמציה, אולם התעקשותם של אזרחים ושל גופים ממסדיים למצב את השפה העברית פיזית מעל יתר השפות, מעידה על ההבנה כי עימוד גרפי הוא יותר מאשר ארגון אסתטי, ויותר מכך, אמצעי להבנות תודעה של אנשים הן כיחידים והן כקבוצה - תודעה חברתית, תרבותית וגם לאומית. אותיות במקרה זה כבר אינן רק ייצוג חזותי לשפה מילולית כי אם מייצגות ציבור, המבקש לראות, להראות ולהיקרא.

סריקה מתוך עיתון 'דאר היום'. מכתב למערכת



תגובות פייסבוק