Typespotting TLV הוא אירוע שמביא בכל חצי שנה חבורות גיקים לצאת ולסרוק אזור מסוים בעיר בחיפוש אחר טיפוגרפיה מצויה – בשלטי רחוב, בכרזות, בגרפיטי ובחלונות ראווה. הקבוצות מתחרות ביניהן כדי להגיע ראשונות לכל המקומות ולזכות בפרסים.
האירוע מבוסס על משחק שנערך בכנס הטיפוגרפיה האמריקאי TypeCon, המתארח בערים שונות בארצות הברית מדי שנה בשנה. כדי לעודד את המשתתפים לשמר את המסורת, לצאת לרחובות העיר ולצפות בטיפוגרפיה מקומית מוצע דף ועליו פרגמנטים קטנים של טיפוגרפיה אורבנית; המטרה היא למצוא את כל הפרטים שבו במהלך שיטוט. קבוצה שמוצאת את כל הפרטים ורושמת את המיקומים על הדף יכולה להחזיר אותו ולקבל פרס צנוע.
תל־אביב היא מקום קלאסי למשחק כזה; עיר שאופיינה בבנייה בסגנון באוהאוס בתחילת המאה העשרים, שתקופותיה השונות ניכרות בה בשכבות שונות ושבהיבט הטיפוגרפי מצויים בה בניינים ועליהם שלושה או ארבעה שלטים לציון שם הרחוב או מספר הבית בסגנונות מגוונים המציינים תקופות שונות. יש בה מפגש מסעיר בין אלתור ובין השקעה זה לצד זה, כמו בניין באוהאוס משופץ המעוטר באותיות מהונדסות בסגנון הארט־דקו, שלאחת המרפסות שלו מחובר ברישול שלט פוליגל הכתוב ביד.
כהכנה למשחק סיירנו בעיר בחיפוש אחר טיפוגרפיה מצויה בסביבה מוכרת. כדי לאתר אותה יש לעבור כמה פעמים באותו הרחוב. בפעם הראשונה התקשינו למצוא פרטים רבים ופגשנו בעיקר דברים מוכרים וידועים. בפעם השנייה הואט קצב ההליכה ופתאום גילינו פרטים רבים שקשה היה לשים לב אליהם אף שהם גלויים לכול. בפעם השלישית מצאנו פנינים אמיתיות, כאלה ששני המבטים הראשונים סיננו אוטומטית – ומפתיע לגלות כמה אוצרות נחבאים כאלה קיימים.
את הקונספט המקורי שהיה נינוח מאוד שינינו לתחרות של ממש. מכיוון שתל־אביב היא עיר קטנה וצפופה התבקש שהמשחק יהיה צפוף ואינטנסיבי יותר, וכך נקבע פרק זמן של שלוש-ארבע שעות לבחירה של מתחם מסוים בעיר, ומומלץ למשתתפים להגיע לשם רכובים על אופניים.
זה לא פשוט להרכיב משחק כזה: לא די במציאת טיפוגרפיה מעניינת (עם הזמן אספנו מאות דוגמאות עבור המשחקים הבאים), ויש גם להקפיד על פיזור נכון של התחנות ולדאוג שלמשתתפים לא יהיה קשה מדי או קל מדי. מהבחינה הזאת אנחנו מתנסים בכל משחק: בפעם הראשונה היו רמזים מילוליים שמטרתם לעזור למתחרים להגיע לתחנה נוספת, אך בפועל הם בעיקר בלבלו אותם. במשחק השני החלטנו להציב אתגר ולערוך את התחרות ברחוב מרכזי אחד – בן יהודה – שאמנם היה בעייתי כי בקלות הייתה יכולה להיווצר בו שיירת משתתפים העוקבים זה אחר זה, אבל הוכיח את עצמו כארוך (ורחב) מספיק, ובין הקבוצות המתחרות היו הפרשים ניכרים בקצב ההתקדמות.
את ההכנה למשחק אנחנו עושים במהירות הבזק. אנחנו קובעים את מועד המשחק כשבועיים לפני כן ועושים את כל ההכנות הנדרשות. מכיוון שישנו מאגר די גדול של טיפוגרפיה מצויה, אנחנו יכולים לבחור מהר מאוד באזור מסוים, ורוב העבודה מושקעת בהחלטה על השינויים במתכונת התחרות ועל אופן ביצועה.
ביום המשחק עצמו המתח בשיאו כי לעולם אין לדעת אם הוא יצליח ויעמוד בציפיות. ואולם, אי אפשר להתחרות בתחושה ששוררת כשהמשתתפים מגיעים לנקודת הסיום עם חיוך על הפנים.
